כשהגיר מתחיל לחרוק

יום אחד של עומס, מוסכים סגורים, רמי לוי, חבר טוב וטראנס במכונית – כל הדברים הקטנים שעזרו למערכת שלי לחזור להעביר הילוכים.

יש ימים שבהם הכול מרגיש קצת יותר מדי.

העומס כבר לא נשאר רק בראש. הוא מתחיל להופיע גם בגוף. ולפעמים – גם דרך הרכב.

היום הייתי בדרך אל המטפלת שלי. ממש שמח שסוף סוף, אחרי שלא הצלחנו להיפגש תקופה, אני מגיע. לשבת עם אדם שאני בוטח בו. לשתף מה קורה איתי. להרגיש נוכחות טובה איתי בתוך כל מה שעובר. לא רק להתמודד לבד – אלא יחד.

ואז, דווקא בדרך אליה, נדלקו נורות אזהרה ברכב. אינדיקציה שמשהו לא בסדר בתיבת ההילוכים.

התקשרתי להודיע שאני לא מגיע.

רציתי לנסוע למוסך הקבוע שלי. ואז גיליתי שלראשונה מזה שמונה שנים בעל המוסך טס לחו"ל לחופשה.

דווקא עכשיו. אבל בינינו, הבן אדם עובד מאוד קשה – ולגמרי מגיע לו.

אז נסעתי למוסך אחר – שהיה סגור בגלל עיד אל-אדחא, החג המוסלמי. משם לעוד מוסך – שגם היה סגור.

בסוף מצאתי חשמלאי רכב ששלח אותי לחדרה למכון דיאגנוסטיקה.

עשו בדיקה. אמרו שאולי צריך להחליף גיר. ואם כבר רכב בן 15 – אולי עדיף בכלל לשפץ את הגיר הקיים.

כך או כך – הוצאה גדולה. לא צפויה. עוד משהו שנוחת על מערכת שגם ככה כבר עמוסה.

ובאיזשהו שלב בדרך חזרה אמרתי לעצמי: די. אני נוסע הביתה.

אבל אז ראיתי סניף ענק של רמי לוי, וידעתי שצריך לקנות דברים הביתה.

בדרך כלל המקומות האלה מעמיסים עליי – רעש, תורים, אנשים. אבל משהו בי אמר: תיכנס.

והיה שם דווקא מרווח. שקט יחסית. לא הרבה אנשים. מצאתי את עצמי מסתובב עם עגלה בין המדפים, מכניס דברים לסל, בלי לחץ.

ופתאום הרגשתי איך המערכת שלי קצת נרגעת.

משהו בפעולה הפשוטה הזאת של לבחור דברים, לסדר, לנוע לאט בתוך מקום גדול ומואר – עזר לי להתווסת.

גם הקופאית הייתה נעימה. אפילו צחקנו קצת.
היא סיפרה שרק שתי קופות פתוחות כי הרבה מהעובדים לא הגיעו בגלל עיד אל-אדחא.

מעניין איך אותו חג שכבר קודם סגר לי מוסכים בדרך – הופיע שוב פתאום גם שם, בתוך סיטואציה נעימה ומרגיעה.

חזרתי הביתה והכנתי מנה שבת הזוג שלי אוהבת – עם דברים שקניתי. היא עובדת מאוד קשה. חצי שבוע בנגרייה – בונה ומתקינה מטבחים. וחצי שבוע מטפלת בעיסוי תאילנדי.

וגם זה – לסחוט לימונים לרוטב, לחתוך, להכין משהו באהבה – עזר לי עוד קצת לחזור לעצמי.

אחר כך יצאתי לפגוש חבר. כמעט ביטלתי בגלל כל הסיפור עם הרכב. אבל גל בא לאסוף אותי עם המכונית שלו.

ישבנו בעגלת הקפה בָּבּוּשְׁקָפֶה שממוקמת בחצר של מקום שנקרא "בית הדואר" – פעם היה שם סניף דואר אמיתי שנסגר, והיום זה בית קפה וחלל עבודה.

וסיפרתי לו הכול.

והשיחה הזאת, עם חבר טוב, גם היא עזרה מאוד. להוציא. לשתף. לנשום.

ואז הוא חייך ואמר:
"הדברים שאתה עושה כדי להירגע זה ללכת לרמי לוי ולדואר."

צחקנו.

בדרך חזרה גל השמיע במכונית שלו, בווליום גבוה, טראק טראנס שהוא יצר.

זו לא אמורה להיות מוזיקה "מרגיעה". אבל גם זה עשה לי טוב.

אולי זה ה־BPM. אולי זה פשוט היה טראק ממש מוצלח. יש משהו בלשמוע יצירה של חבר, בעוצמה, בתוך רכב נוסע – שמצליח להזכיר למערכת שגם בתוך עומס עדיין יש חיים, תנועה וזרימה.

כי לפעמים ויסות לא מגיע מאיזה רגע גדול או רוחני במיוחד. אלא מדברים קטנים ופשוטים. עגלה בסופר. שיחה עם קופאית. להכין אוכל למישהי שאוהבים. חבר שמקשיב. צחוק. קפה. ואפילו טראק טראנס חזק במכונית.

וגם הסיפור עם תיבת ההילוכים הרגיש לי לא מקרי.

כי גיר הוא הדבר שמעביר בין מצבים. בין מהירויות. הוא זה שאמור לאפשר תנועה חלקה.

וכשיש עומס גדול מדי – גם המעברים מתחילים לחרוק.

אולי הגוף שלי כבר תקופה מנסה להגיד לי משהו דומה.

מאי 2026