סטיבן ג'נקינסון בישראל – ערב על אבל, טראומה וחסד הכישלון

מפגש אינטימי ביפו על דיכאון מול אבל, עבודת מעבר משדה הקרב לחיים, והאומץ להיכשל.

יש אנשים שמגיעים לארץ וממלאים אולמות כי הם מוזיקאים.
סטיבן ג'נקינסון ממלא אולמות כי הוא מדבר על מוות, על אבל ועל אחריות לחיים.

ואני אחד מאלה שמתרגשים לשבת באולמות האלה.

סטיבן הוא סופר, מורה ואיש ליווי לאנשים ולמשפחות לקראת המוות. במשך שנים ניהל תוכנית לליווי חולים סופניים בקנדה, ובהמשך הקים מסגרת לימוד העוסקת באבל, בתמותה ובאחריות לחיים שיש בהם עומק.
יש גם סרט תיעודי על עבודתו בשם Griefwalker, שמאפשר הצצה נדירה לאופן שבו הוא פוגש אנשים בקצה חייהם ומדבר על אבל כחניכה אנושית.

הסמינרים עם סטיבן התקיימו באודיטוריום גדול. מדי ערב במשך שבוע הוא דיבר בפני מאות אנשים שהגיעו להקשיב לו.

ובתוך כל זה – סטיבן ונטלי, אשתו ושותפתו לדרך, הזמינו כמה אנשים מעמותת "כפר מעבר" לערב אינטימי בדירה ביפו, ערב שלם יחד.
מעבר מאולם מלא קהל אל סלון קטן ושקט. זו הייתה זכות גדולה.

סטיבן הוא גם זה שהעניק לעמותה שלנו, מתוך שיחה והתייעצות עמוקה עם אלעד חדד, המייסד, את השם "כפר מעבר".

כפר מעבר היא עמותה שמקיימת סמינרים לצוותי לוחמים אורגניים – צוותים שלחמו יחד, חיו יחד, נשאו יחד – ומלווים אותם במעבר משדה הקרב חזרה לשדות החיים.
לא לחזור למה שהיה.
לא לשחזר את הגרסה הקודמת של עצמם.
אלא לעבור.

כפר – קהילה, קרקע, מקום שמחזיק.
מעבר – תנועה, שינוי, הבשלה.

בשיחה עלו הרבה דברים, אבל שלושה נושאים עמדו בלב הערב.

דיכאון מול אבל:

סטיבן אמר שדיכאון הוא ישות, ואבל הוא ישות.
האבל מכיר את הדיכאון – הדיכאון לא מכיר אבל.

בדיכאון יש כמיהה לחזור למה שהיה.
להיות מי שהייתי לפני שהכול השתנה.
יש בו קיפאון סביב האובדן.

אבל באבל יש הכרה שאין דרך חזרה.
משהו קרה. השתניתי.
ומתוך ההסכמה הזו נולד אדם חדש.

אבל הוא תהליך חי.
דיכאון הוא היצמדות.

טראומה מול אבל:

סטיבן דיבר על כך שאנחנו תרבות שעושה גלוריפיקציה לטראומה – שמאדירה אותה.
אנחנו מדברים טראומה, חוקרים טראומה, לעיתים כמעט מתארגנים סביב זהות של טראומה.

והוא אמר – אני חסיד של עבודת אבל, לא עבודת טראומה.

בעבודת טראומה יש לעיתים ניסיון לעזור לאדם לחזור לגרסה הקודמת של עצמו.
בעבודת אבל ההנחה אחרת – משהו קרה. השתניתי.
השאלה היא לא איך אני חוזר, אלא מי אני עכשיו.

אבל מכניס אותנו לתנועה של הבשלה.
לא תיקון של העבר – אלא פגישה אמיצה עם מי שנהיינו.

בשבחי הכישלון:

ואז דיברנו על כישלון.
על החשיבות של להיכשל.
ולפעמים אפילו לפעול מתוך ידיעה שזה ייכשל.

כישלון לא כתקלה שיש לתקן, אלא כמרחב שבו משהו אמיתי יכול להיוולד.

סטיבן סיפר על ארגונים שמזמינים אותו לייצר תהליך מסוים – והוא "נכשל" בו.
לא כי הוא לא יודע.
לא כי הוא לא מקצועי.
אלא כי לפעמים הוא בוחר לא לספק בדיוק את מה שמצפים ממנו לספק.

ומתוך ה"כישלון" הזה מתגלה משהו אחר.
משהו חי יותר. מדויק יותר. אמיתי יותר.
לפעמים דווקא כשהתכנית לא מצליחה – נולד הדבר שבאמת היה צריך להיוולד שם.

הוא דיבר על זה כמעט בשובבות.
על האומץ לא להצליח.
על החירות לא להיות כבול לציפייה של הצלחה.

הרגשתי שזה רגע נכון להקריא שיר שכתבתי לפני שנים על כישלון.

הלב דפק בחוזקה.
סטיבן הוא מורה, מרצה, אומן, משורר. הוא רגיל להופיע וכולם רגילים להקשיב לו.
והנה אני רוצה להביא משהו משלי.

לרגע עלתה מחשבה לשאול אם זה בסדר.
ואז אמרתי לעצמי – לא. אני פשוט אקריא.

בשורות הראשונות הסמקתי.
ואז המשכתי.

gracefully
unsuccessfully
trying to open
sweetfully
failing in getting it open

please
keep on missing the right angle
keep on losing a chance for grip
so i can keep watching you
gracefully
unsuccessfully
trying to open
sweetfully
failing in getting it open

rare grace of no success
the flowers of failure
produce the sweetest juice

את מילות השיר בעברית תוכלו לקרוא כאן.

כשסיימתי – הייתה דממה בחדר.
סטיבן רכן קדימה לעברי בסקרנות ושאל: מי כתב את השיר הזה?

שמחתי לענות – אני.

ורק אז סיפרתי על מה השיר.

הוא נכתב בקפיטריה בהודו, כשצפיתי בתיירת גרמנייה שמנסה שוב ושוב לפתוח בקבוק קוקה קולה עם פותחן שמחובר לקיר – ולא מצליחה.
ושוב מנסה.
ושוב.
ונשארת רגועה.

השיר על חסד הכישלון נולד מתוך בקבוק שלא נפתח.

ערב של עומק.
ערב של מעבר.
וערב שבו שלושת השערים – אבל, שינוי וכישלון – נפגשו באותו חדר קטן ביפו.
וערב שבו גם אני הסכמתי לאפשרות שאיכשל.

אולי שלושת הדברים האלה קשורים זה בזה.

אבל במקום דיכאון – תנועה.
אבל במקום שחזור – הסכמה להשתנות.
כישלון במקום שליטה.

שלושתם מבקשים מאיתנו לוותר על החזרה למה שהיה –
ולהסכים לעבור.

וכפר מעבר – אם אני מבין קצת יותר היום –
הוא לא מקום שבו חוזרים להיות מי שהיינו.

הוא מקום שבו לומדים להיות מי שנהיינו.

השיר הזה – על חסד נדיר של אי-הצלחה –
נכתב בעצם על מישהי שלא מצליחה לפתוח בקבוק.

אולי זו בדיוק הנקודה.

לפעמים הפרחים הכי מתוקים גדלים במקום שבו לא הצלחנו.
לפעמים המעבר האמיתי מתחיל כשאנחנו מפסיקים לנסות לחזור למה שהיה.

ואולי, כמו שאמר סטיבן,
האבל יודע משהו שהדיכאון לעולם לא ידע.

והכישלון – אם נסכים לו –
פותח דלת אחרת לגמרי.

בסיום הערב דוברה לקחה גיטרה ושרה לנו שיר יפה שלה, ברוך ובעדינות שסגרו את המפגש. תודה דוברה שגם בחרת להישאר מאחורי המצלמה ולא להיות בתמונה.

תודה נטלי, דוברה, שלומית, סטיבן, אלעד, טל, ערן ודור שהתברכנו בערב עמוק ומשמעותי של הפריה הדדית. תודה שלומית וערן על האירוח בדירתכם ולתינוקכם המתוק שנרדם בתחילת הערב, ללא כול מחשבה על טראומה, דיכאון או כישלון.

פברואר 2026