כשהבת שלי הייתה תינוקת, אימא שלה ואני כבר היינו פרודים.
אחרי יותר מחצי שנה לבד — בלי קשר, בלי מגע, בלי אינטימיות — הייתה בי כמיהה גדולה.
לא רק למישהי, אלא לחיבור. למבט. לקרבה אנושית פשוטה.
אני זוכר ערב אחד שישבתי על הבר ב־שאפה בר בשוק הפשפשים ביפו.
“שאפה” בערבית זה אישה יפה.
ואז היא התיישבה לידי — בלונדינית, עיניים כחולות, יפהפייה.
כאילו השם של המקום קם מהשלט והתיישב על הכיסא לידי.
התחלנו לדבר. שיחה קלה, זורמת, נעימה.
היא שתתה כוס יין. ואז עוד אחת.
והייתה תחושה כזאת… שמשהו יכול לקרות.
באיזשהו שלב היא שאלה אותי:
“תגיד, זהר, יש לך ילדים?”
והשאלה הזו מילאה אותי שמחה.
באמת.
כי הייתי אבא טרי.
אבא גאה.
אבא מאוהב.
אמרתי לה, כמעט בהתלהבות:
“כן. יש לי ילדה. ילדה קטנה. אני אבא.”
היא הסתכלה עליי.
ישר בעיניים.
ואמרה, בפשטות, בלי התנצלות —
מילים שנחתו כמו חץ:
“זה כל כך לא עושה לי את זה.”
לא מתוך רוע.
אבל גם בלי רגישות.
ואני זוכר את הרגע הזה.
את הכיווץ.
את הפער העצום בין השמחה שהייתה בי שנייה קודם —
לבין מה שקרה בי כששמעתי את המשפט הזה.
עברו מאז כמעט 15 שנה.
הבת שלי היום כבר בת 16.
והרגע הזה — על הבר, בשאפה בר —
עדיין צרוב בי.
לא כי היא אמרה משהו “לא בסדר”.
אלא כי זה היה רגע שבו פגיעות גברית פגשה גבול חד.
רגע שבו משהו יקר בי — האבהות שלי —
פגש דחייה.
אנחנו לא מדברים הרבה על המקומות האלה אצל גברים.
על הרגעים שבהם הלב נפתח —
ונסגר בבת אחת.
על האופן שבו זה נרשם בגוף, בזיכרון, בנפש.
ואולי חלק מהבגרות —
הוא להסכים לשאת גם את הזיכרונות האלה.
לא להקשיח אותם.
לא למחוק.
אלא לתת להם מקום.
כחלק מהסיפור שלנו.
