נוסעים יושבים על גג רכבת ללא מעקה בהרי אקוודור, בעוד כרטיסן עומד והולך על הגג במהלך הנסיעה.
תמונה של זהר וילסון

זהר וילסון

הרכבת אל אף השטן

נסיעה אחת על גג רכבת משא בהרי אקוודור, והשאלה שנשארה איתי על הגבול שבין ביטחון לחופש.

בשנות התשעים נסעתי על גג של רכבת באקוודור.

כשאני אומר על הגג, אני מתכוון ממש על הגג. בלי מושבים, בלי מעקה, בלי חגורת בטיחות ובלי שום דבר להחזיק בו. פשוט עשרות תיירים יושבים על גגות הקרונות. והגגות אפילו לא היו שטוחים, אלא קמורים לשני הצדדים.

זו הייתה רכבת משא ישנה שבאותן שנים כבר הפכה בעיקר לאטרקציה לתיירים. היא נסעה בהרי האנדים במסלול שנקרא "אף השטן", Nariz del Diablo, והחלק המפורסם שלו היה ירידה לעמק עמוק ותלול כל כך, שלא היה מקום לבנות בו מסילה שמתפתלת באופן רגיל.

אז הרכבת ירדה בזיגזג.

הקטר הוביל אותנו במורד קטע אחד, הרכבת נעצרה, ואז במקום להסתובב היא פשוט התחילה לרדת את הקטע הבא ברוורס. אחר כך שוב קדימה, ושוב ברוורס. וכל הזמן הזה אנחנו יושבים למעלה, חשופים לגמרי, מסתכלים על המדרונות והתהום מסביב.

אני זוכר את הנסיעה הזאת כמפחידה מאוד.

וכאילו זה לא הספיק, כמה פעמים במהלך הדרך הרכבת ירדה מהפסים.

המסילה הייתה ישנה ובמצב לא משהו. פתאום היו רעידות, הרכבת נעצרה, והתברר שאחד הקרונות ירד מהמסילה או שהיה צריך לתקן משהו במסילה עצמה. לצוות הרכבת זה כנראה לא נראה כמו אירוע יוצא דופן במיוחד. הם ירדו, הוציאו מוטות וכלים פשוטים, עבדו על המסילה והצליחו להחזיר את הקרון למקום. ואז כולנו המשכנו לנסוע.

על הגג.

בלי מעקה.

גם הכרטיסן לא נראה מוטרד במיוחד. הוא פשוט היה הולך לאורך גגות הקרונות בזמן הנסיעה, בין התיירים, בודק כרטיסים וגובה כסף.

ובשלב כלשהו היו עולות גם נשים אקוודוריות עם סלי קש גדולים ומוכרות לנו אמפנדס. הן הסתובבו על גגות הקרונות כאילו מדובר במדרכה, בזמן שאנחנו ישבנו שם וניסינו בעיקר לא ליפול מהרכבת.

עברו מאז בערך שלושים שנה. היום כבר אסור לנסוע שם על הגג.

וכשאני מסתכל היום על התמונות, יש בי שתי תגובות כמעט הפוכות.

מצד אחד, איך לעזאזל נתנו לנו לעשות את זה?

מצד שני, אני כל כך שמח שנתנו לנו לעשות את זה.

כי זו אחת החוויות שנשארו איתי כל החיים. אני זוכר את הפחד, את הנוף, את הרכבת המקרטעת, את האנשים שהולכים על הגג, את העצירות לתיקון המסילה. משהו שהיה בו כנראה הרבה פחות בטיחות ממה שהיינו מוכנים לקבל היום, והרבה מאוד חיים.

ואני לא בטוח איפה עובר הגבול.

ברור שיש דברים שמסוכן מדי לאפשר. אנחנו זקוקים לחוקים, לתקנים ולמי שיגן עלינו גם מפני החלטות מטופשות שאנחנו עצמנו עלולים לקבל. ובכל זאת, ככל שאנחנו הופכים את העולם לבטוח יותר, עולה בי לפעמים השאלה אם בדרך אנחנו גם מוציאים ממנו משהו אחר.

השאלה הזאת, על המתח שבין ביטחון לחופש, פוגשת אותי גם במקום אחר לגמרי בחיים, בעבודה שלי עם זוגות.

לא פעם אחד מבני הזוג זקוק ליותר ביטחון: לבית, ליציבות, לוודאות, לתחושה שאנחנו ביחד ושאפשר לסמוך על מה שבנינו. השני זקוק ליותר חופש: לספונטניות, להרפתקאות, לתנועה, לחיים שלא הכול בהם ידוע ומתוכנן מראש.

אף אחד מהם לא בהכרח צודק יותר. הקושי מתחיל כשמה שנותן לאחד ביטחון מתחיל להרגיש לאחר כמו מחנק, ומה שנותן לשני חופש מתחיל להרגיש לראשון כמו איום.

אולי בגלל זה השאלה שנשארה איתי מאותה רכבת היא לא באמת רק שאלה על רכבות. כמה ביטחון אנחנו צריכים כדי להרגיש מוגנים, וכמה חופש אנחנו צריכים כדי להרגיש חיים?

ואולי אין נקודה אחת נכונה על הציר הזה. לא בחיים ולא בזוגיות. אנחנו זקוקים גם לביטחון וגם לחופש, וכל אחד מאיתנו מחפש ביניהם איזון קצת אחר.

ואם נחזור לרגע אל גג הרכבת באקוודור, אני רק יודע שאם היו שואלים אותי היום אם היה נכון לאפשר לתיירים לשבת על גג קמור של רכבת משא ישנה, בלי מעקה, בזמן שהיא יורדת בזיגזג מצוק בהרי האנדים, כנראה שהייתי אומר שלא.

ואני גם שמח מאוד שאף אחד לא שאל אותי אז.

אוגוסט 2026

שתפו חברים

פוסטים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top
דילוג לתוכן