אגרוף פוסט סלמונלה
זהר וילסון

זהר וילסון

על סלמונלה ולחימת רחוב

“מצאתי מקום בשכונה שמלמדים בו לחימת רחוב” בישר מייקל בהתרגשות. השנה: 1993. המקום: שכונת האיסט ווילג’ בניו יורק. שנינו בשנות העשרים לחיינו גרים בשכונה שהייתה אז שילוב ססגוני של אמנות, מוזיקה, פאנקיסטים, אנרכיסטים, אנשים שחיו בבניינים נטושים וכונו סקווטרים, נרקומנים, הומלסים, אלימות, ופשע. הרבה אלימות ופשע. הייתי סטודנט למנהל עסקים ופסיכולוגיה ועבדתי כאסיסטנט של פרופסור, בשיפוצים, ובחברת הובלות. מייקל למד פסיכולוגיה ועבד בסוכנות שהייתה משחררת בערבות עצירים לפני משפט ולוקחת עליהם חסות במקום שישהו באי המעצר רייקרס הידוע לשמצה. מכיוון שתפקידו של מייקל היה להדריך ולשמור על אותם עצירים, הוא נהג להסתובב עם אזיקים כסופים לתפארת.

ניגשנו אל הדוג’ו שמייקל מצא ודיברנו עם המאסטר, פורטוריקני בתחילת שנות הארבעים בשם הקטור. הוא אמר לנו שהדוג’ו פתוח שבעה ימים בשבוע לאימון של שלוש שעות משש עד תשע בערב ושיש להגיע לאימון לפחות שלוש פעמים בשבוע. העלות היא חמישים דולר לחודש. הגענו נלהבים לאימון הראשון. הקטור אמר לנו לשבת בצד ולצפות. כשהגענו בפעם השנייה שוב הושיב אותנו לצפות. כך גם בפעם השלישית שבסיומה אמרנו לו שאנחנו רוצים כבר להתחיל להתאמן והוא הסכים לכך.

בדוג’ו של הקטור למדנו והתאמנו יחד נשים וגברים, חגורות שחורות וחגורות לבנות, מבוגרים בשנות הארבעים וילדות בנות חמש. כעבור חודש כשבאנו לשלם הקטור אמר לנו לא עכשיו. כעבור חודש נוסף שוב דחה את עניין התשלום ואז הבנו שהוא אינו מעוניין כלל בתשלום. המדפים שעל קירות הדוג’ו היו מלאים בגביעים בהם זכו תלמידיו בתחרויות רבות בכל רחבי ארה”ב. הקטור היה מטיס את התלמידים לתחרויות ומשכנם בבתי מלון על חשבונו. אחת לכמה חודשים היה מושיב אותנו על ריצפת הדוג’ו ונואם במשך שלוש שעות רצופות בגנות סמים.

הסתבר שהקטור גר בבלוק בו אני גרתי ושאבא שלו, שגם שמו היה הקטור, היה האחראי על הניקיון והתחזוקה של הבניין בו גרתי. הבן של הקטור שהיה אז בן 13 התאמן אף הוא אתנו. הייתה לו כבר חגורה שחורה וגם לו קראו הקטור. לאמו של הקטור המורה שלנו הייתה מכבסה בבלוק שלנו. אל האימונים הצטרף חבר ישראלי שלנו מהשכונה בשם ליאור אשר עזב את הדוג’ו כעבור חצי שנה ועבר ללמוד יוגה. כשהקטור פגש את ליאור הוא אמר לו “ומה תעשה אם יתקפו אותך, עמידת ראש?”

קצת אחרי שליאור פרש מייקל אמר לי בהתרגשות שמקורות שיש לו במשטרה בעקבות העבודה שלו בסוכנות שחרור העצירים סיפרו לו שהמורה שלנו הקטור הוא ראש אופרציית ההרואין הגדולה ביותר באיסט ווילג’. לקח לי רגע להתאושש מהבשורה ואז הדברים המוזרים החלו להתחבר אחד לשני – הסירוב של הקטור לקבל תשלום מאתנו ובעצם מכל התלמידים, המימון שלו לטיסות ולמלונות של התלמידים שלו בתחרויות, וגם ההרצאות הארוכות שלו נגד סמים.

מכירת ההרואין התקיימה בבלוק בו גרתי. היו מעורבים בה כמה בעלי תפקידים: מוכרים, סדרנים, ותצפיתנים. תפקיד הסדרנים היה בין היתר לא לאפשר שיעמדו בתור יותר מעשרה אנשים באותו הזמן כדי לא למשוך תשומת לב. הם הנחו את האחרונים בתור להמשיך ללכת ולחזור עוד מעט. התצפיתנים היו ממוקמים על גגות הבתים בשתי הכניסות לבלוק. ילדים רבים שהתאמנו אצל הקטור התחילו לעבוד אצלו בארגון כשהגיעו לגיל 14.

האימונים המשיכו. נהגנו להגיע אליהם לפחות שלוש פעמים בשבוע לשלוש שעות מפרכות. התקשיתי בתרגילי האגרוף. משהו היה מאוד נוקשה ומוחזק בחגורת הכתפיים שלי – נוקשות שהצלחתי להרפות ולשחרר רק בשנים האחרונות כשהתחלתי לתרגל צ’יקונג. בתרגילי הרגליים הרגשתי נפלא. הגעתי ליכולות בעיטה לגובה רב, כולל לבעוט תוך כדי קפיצה וסיבוב באוויר (אל תבקשו הדגמה – אני רחוק מלהיות מסוגל לעשות זאת כיום).

יום אחד, בערך שנה מאז שהגענו אל הקטור, הגיחו בשכונה בפתאומיות מסוק ורכבים משוריינים שנראים כמו טנקים קטנים. בפעולת קומנדו זריזה ומדויקת עצרו הלוחמים את הקטור ואנשיו. במכבסה של אמו נמצאו תתי מקלע מסוג עוזי. הקטור נשפט ונשלח לעשר שנות מאסר.

נזכרתי השבוע בהקטור בעקבות הפרסומים על הימצאות חיידקי סלמונלה במוצרים של חברת שטראוס. לצד אנשים הכועסים על שטראוס ואף מגישים נגדה תביעות, הנהלת שטראוס ודובריה טוענים ששטראוס מנהלת את המשבר הזה עם הרבה אחריות. איני טורח כלל להיכנס לסוגיית התנהלות שטראוס עם הסלמונלה – התעסקות עם הסלמונלה מסיטה את הדיון מסוגיה חשובה שבעתיים. ממתקים אינם באמת מזון. הם מוצר תעשייתי שמתחזה למזון. לא אתפלא אם החיידקים הם החלק הפחות מזיק באכילת אותם ממתקים. לכעוס על יצרנית ממתקים ומעדני חלב בגלל החיידקים זה כמו לכעוס על מישהו על כך שלא שטף ידיים לפני שנתן לנו אגרוף לפנים.

מהם הקריטריונים על פיהם נקבעת אחריות תאגידית? חברת שטראוס זוכה לשבחים על תרומתה לפרויקטים רבים לטובת הציבור אך עד כמה זה אחראי לייצר ולשווק מוצרים המזיקים לבריאות? ניקח לדוגמה מילקי. בקופסת המילקי (קופסה קטנה למדי) יש 4.3 כפיות סוכר (לפי אתר פוד דיקשונרי) זו כמות מטורפת של סוכר על מוצר השוקל בסה”כ 133 גרם. בנוסף יש במילקי עמילן תירס מעובד שגם הוא הופך באופן מהיר מאוד לסוכר בגוף.

אפשר לטעון שאף אחד לא חייב לקנות מילקי ושכולם יודעים שמילקי לא בריא אך אין זה נכון. השם מילקי גורם לאנשים לקשר מילקי לחלב – כלומר שמילקי הוא מזון שדרכו ילד יכול להיות מוזן על ידי חלב (כמו הקמפיין למוצר אחר של שטראוס: “כי בשבילו זה דני ובשבילך חלב” שהטעה אימהות רבות). בפועל מדובר במשהו מזיק מאוד, בממתק ולא במוצר חלב שמצופה ממנו שיעשיר את הגוף בערכים תזונתיים. וזה לא שכל יתר המוצרים של שטראוס בריאים ומילקי הוא רק איזה פינוק צדדי – לשטראוס מוצרים רבים העלולים לפגוע בבריאות ילדים ומבוגרים כאחד: סוכרת, בעיות לב וכלי דם, סרטן, בעיות שיניים וחניכיים, פגיעה במערכת החיסון, נפילות אנרגיה, השמנה, החמרה בכאבי מחזור, הפרעות קשב וריכוז, תנודות קיצוניות במצבי רוח (רשימה חלקית לנזקי סוכר).

כחברה מסחרית שטראוס פועלת להגברת הצריכה של מוצריה, כלומר לגרום לעוד צרכנים להכניס לגופם מילקי, פסק זמן, מגנום, סוכריות, ופלים, מסטיקים, ועוד מקולקציית המוצרים המעובדים ומתועשים שלה. האם זה שלשטראוס יש זרוע פילנטרופית והיא מסייעת לארגונים שונים הופך אותה לחברה עם אחריות תאגידית ומכשירה פגיעה בבריאות הציבור? אין זה מקרה שנזכרתי דווקא עכשיו במורה שלי ללחימת רחוב. האם זה שהקטור גידל וטיפח, הטיס והלין על חשבונו קבוצה גדולה של נערים ונערות מצדיק את זה שמקורות המימון היו ממכירת הרואין?

כמו שלרבים הקשורים לשטראוס (עובדים, ספקים, ארגונים הזוכים לתמיכתה) יש רגשות חיובים מאוד לשטראוס, כך גם אצלי עד היום יש סנטימנטים אל הקטור ואל הדוג’ו שלו. אצל הקטור התחיל החיבור שלי כאדם בוגר אל הגוף ואל עולם התנועה. משם נפתחה לי הדרך אל היוגה, אל הריקוד, ואל הצ’יקונג. האם זה מצדיק מכירת הרואין? האם זה מצדיק גיוס נערים צעירים לארגון מכירת סמים? כיצד מגשרים על פער שכזה בעולם הכה מורכב בו אנו חיים?

אפריל 2022

שתפו חברים

פוסטים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

גלילה למעלה