רוב האנשים טובים

רגע אחד בהופעה של עמיר לב, ומה שהוא פתח בי — על אמון, מוסר וחמלה

הלכנו להופעה של
עמיר לב,
בפרדס חנה.
ערב מקומי, קרוב לבית.
הגעתי לשם עם אחי, שהגיע לבקר מארץ רחוקה.

חלפו שנים מאז שבאמת הקשבתי לשירים שלו.
עברו עוד יותר שנים מאז שאחי עזב את הארץ.
זכרתי שאני אוהב אותם,
אבל החיים זזו, מוזיקה אחרת נכנסה,
אחי נשאר בחו״ל,
והשירים קצת נשארו ברקע.

ההופעה הזאת הזכירה לי —
עד כמה אני אוהב את השירים שלו.
את המילים.
את האופן שבו הוא מתבטא.
את הצלילים המאוד מסוימים שהוא מוציא מהגיטרה.

באמצע השיר
אחותי מריים,
כשהוא שר את השורה
„רוב האנשים טובים”,
הוא פתאום עצר.

הוא אמר ששואלים אותו הרבה פעמים אם הוא באמת מאמין בזה.
והוסיף בפשטות חשופה:
שאם הוא לא היה מאמין בזה —
היה לו קשה מאוד לחיות.

ואז הוא פנה אל הקהל ואמר:
בואו נשיר את השורה הזאת ביחד.
יש משהו בלשיר אותה ולחזור עליה חמש פעמים —
משהו קורה.

ושרנו.
כל הקהל.
שוב ושוב.

לא כסיסמה.
לא כהכרזה.
יותר כמו מנטרה אנושית.

ובאמת —
משהו נעים קרה שם.
משהו התרכך.
משהו נפתח.

ותוך כדי ששרנו שוב ושוב
„רוב האנשים טובים”,
הרגשתי בתוכי תנועה כפולה.
כמו שתי קערות במאזניים שנוכחות באותו רגע.

בצד אחד שלהן —
החלק שמאמין שאין באמת אנשים טובים ואנשים רעים,
אלא מעשים טובים ומעשים רעים.
שהאדם עצמו מורכב, משתנה,
ולפעמים סותר את עצמו.

ומתוך המקום הזה
עלה בי הזיכרון מדברים שאמר פעם
ויל סמית'.

הוא דיבר על כך שאין אנשים טובים ורעים,
אלא מעשים טובים ומעשים רעים,
וכדי לחדד את זה בחר בדוגמה הקשה ביותר — היטלר.
לא כהצדקה, אלא כניסיון להבין
איך בני אדם יכולים לבצע מעשים איומים
מתוך תפיסת מציאות מעוותת.

אמירה מורכבת.
לא נוחה.
שנגעה בעצב חשוף,
והובילה לחרמות ולפסילה,
כאילו עצם הדיבור על מורכבות אנושית
הוא כבר חציית קו שאסור לעבור.

ובצד השני של אותם מאזניים —
הייתי שם בהופעה, שר עם כולם,
ומרגיש עד כמה טוב ונעים
לשיר יחד
שרוב האנשים טובים.

ואז הבנתי:
שני הדברים האלה לא חייבים לסתור זה את זה.

אפשר להחזיק באמת
שאין אנשים טובים או רעים באופן מוחלט,
ושמעשים נושאים אחריות והשלכות.

ובו־זמנית להבין
שכדי לחיות, כדי ליצור קשר, כדי לטפל,
צריך נקודת מוצא של אמון.

בעבודה טיפולית, אמון הוא לא תוצאה —
הוא תנאי.

אם אני לא מחזיק בתוכי אמונה בסיסית
שברובם, בני אדם רוצים קשר, רוצים להיראות,
רוצים להיטיב —
קשה מאוד לפגוש מישהו באמת.

ובאותו רגע בהופעה,
כשכולנו שרנו יחד את אותה שורה שוב ושוב,
זה לא הרגיש כמו ויכוח על טוב ורע.

זה הרגיש כמו
תרגול חי של אמון.

גם וגם.
בלי לפשט.
בלי לבטל.
בלי לסגור את הלב.

ואולי זה גם עניין של מי שאתה יושב לידו כשאתה שר.

בתמונה: רגע של שירה משותפת בליווי גיטרה, עם חברים ממעגל הגברים שלי — אנשים שאני צועד איתם כבר שתים־עשרה שנה

ינואר 2026