לפני שנים, גרתי בתל אביב.
פעם בשבוע נהגתי לדווש על האופניים אל המטפל שלי ברמת השרון.
45 דקות לכל כיוון.
סוג של עלייה לרגל.
רכיבה ארוכה. זמן לנשום, לחשוב, לעכל.
יום אחד, עצרתי בדרך חזרה והתיישבתי על ספסל על גדות הירקון.
פתאום שמעתי רחשים ורעשי מים – ותרנגול שחור הופיע לידי, כאילו משום מקום.
הוא פשוט הופיע, עומד שם – אבל רק שבוע אחר כך, כשהתיישבתי שוב על אותו הספסל, ראיתי בעיניים שלי איך קולט אותי מצדו השני של הנחל ובתעופה נמוכה, חוצה אותו ומגיע אליי.
ומאז, שבוע אחרי שבוע, בכל פעם שהתיישבתי על הספסל – התרנגול התעופף אלי מצדו השני של הנחל.
מתקרב אליי, מתהלך סביבי, קרוב אבל לא נותן לי לגעת בו.
אם שלחתי יד – התרחק.
אבל כל עוד הייתי שם – הוא היה איתי.
ואז הכרתי מישהי.
חיבור ראשוני, מסקרן, נוגע.
כמה ימים לאחר מכן, שוב עצרתי על אותו ספסל – והפעם, התרנגול המתין ליד הספסל ולא היה לבד.
לצידו התהלכה תרנגולת לבנה, מרוטה, עם אזורים חשופים בלי נוצות.
והוא – התרנגול השחור – היה צמוד אליה, מלווה אותה כמו שומר אישי.
והיה בו משהו כל כך אוהב.
הוא לא נרתע מהמרוט, מהפגום, מהלא-מושלם.
הוא פשוט היה איתה.
כשהבאתי את אותה אישה לספסל – סיפרתי לה בהתרגשות על התרנגול ועל ההופעה של התרנגולת דווקא אחרי שהכרנו.
ואז – בדיוק באותו רגע – השניים הופיעו שוב.
אני התרגשתי. אמרתי לה שזה מסמל לי משהו, שמשהו נוגע בי.
אבל כשפניתי אליה – קלטתי את ההבעה שלה.
אמרתי לה: "אני רואה עלייך – 'מה זה השטויות האלה שמעסיקות את האיש הזה?'"
והיא נדהמה – כי זה בדיוק מה שהיא חשבה.
"איך ידעת?" שאלה.
"ראיתי את המילים כתובות לך על המצח, כמו שלט עם טקסט רץ," השבתי.
ואני…
הייתי קצת בהפתעה. וקצת בעצב.
כי לפעמים, משהו נפתח – ומשהו מיד נסגר.
רגע של חיבור – שנבלע באי-הבנה.
הפכפכות כזו. של התחלה שנקטעת, של רצון להתקרב שפוגש חוסר עניין.
מה עושה גבר כשמשהו נוגע בו – והיא לא מבינה?
זה לא סיפור על תרנגול ותרנגולת.
זה סיפור על לב.
על גבר שמקשיב למה שנוגע בו – גם אם זה עף אליו בתעופה נמוכה מעל הנחל.
