סיפור על ניו יורק, על חיפוש דרך, ועל תובנה אחת של אמא חרדית
בשנות התשעים גרתי בניו יורק, באיסט וילג'.
בדירה בבניין מולי גרה דוגמנית אפרו-אמריקאית יפהפייה בשם טיקוואנה, ובמהלך הזמן גם התיידדנו.
כמה שנים אחר כך גיליתי אותה פתאום באלבום תמונות של חב"דניק צעיר בברוקלין.
בשנות האלפיים עברתי לברוקלין.
למדתי אז בישיבה של הרב דובער פינסון.
כמקובל בשכונות דתיות, אנשים מהקהילה היו מזמינים אליהם הביתה לסעודות שבת. יום אחד חב"דניק צעיר מבית הכנסת הזמין את בת הזוג שלי ואותי לסעודת שבת. הוא היה בן עשרים ושש, אשתו בת עשרים ושתיים, ולידם תינוקת קטנה. זוג צעיר, חיים משפחתיים רגילים לגמרי.
אחרי האוכל הוא הראה לי אלבום תמונות.
אני מדפדף, ופתאום נעצר על תמונה:
הוא נוהג במכונית אמריקאית ארוכה ופתוחה, בלי כיפה, לבוש לגמרי כחילוני. מאחור שני חברים.
לידו יושבת לא אחרת מאשר טיקוואנה.
אותה דוגמנית מהבניין מולי באיסט וילג'.
אני מסתכל עליו ואומר:
מה אתה עושה במכונית עם טיקוואנה?
ואז הוא סיפר.
הוא נולד למשפחה חב"דניקית. בגיל שמונה עשרה הסתקרן מהעולם החילוני. יצא בשאלה, נכנס לחיי הלילה של ניו יורק, עבד בברים ובמועדונים. בתקופה הזאת גם הכיר את טיקוואנה.
הרשים אותי היחס של ההורים שלו.
הם לא נידו אותו, לא הפעילו עליו לחץ. הם אמרו: זה מי שאתה עכשיו, תעשה מה שאתה צריך לעשות – ואנחנו אוהבים אותך.
אחרי כמה שנים בעולם הזה הוא הרגיש שזה כבר לא מעניין אותו.
הוא חזר לדת, הכיר את אשתו, והקים משפחה.
הוא אמר לי:
טוב לי שעברתי דרך העולם הזה. עכשיו אני יודע שזו בחירה שלי, לא רק משהו שנולדתי לתוכו.
הרב קוק כתב שלא צריך להיבהל מתהליכים של התרחקות. לפעמים דווקא היציאה והמרד הם חלק מתהליך של בירור, וכשאדם חוזר – הוא חוזר מתוך הכרה ובחירה עמוקה יותר.
השיחה הזאת נשארה איתי.
כמה שנים אחר כך יצא לי לפגוש אדם נוסף מהעולם החרדי – הרב יום טוב גלזר.
הכרתי אותו כשגרתי בעיר העתיקה בירושלים ולמדתי תקופה קצרה בישיבת אש התורה שבה לימד. התארחתי אצלו ואצל אשתו לאה בכמה שבתות וגם בפסח.
היו שם חוויות חזקות מאוד. יום טוב לקח אותי למין לונה פארק אזוטרי של מאה שערים. למקווה עם סאונה, שבו הוא ואני הצלפנו אחד על גבו של השני בענפי אקליפטוס. אחר כך יוצאים מהחום וטובלים בבריכה קפואה – הרבה לפני שכל עניין אמבטיות הקרח נהיה טרנדי. משם גם לתפילת שחרית בחסידות קרלין – שעה שלמה של זעקות בעוצמה אדירה, תהליך קתרזיס שהזכיר לי את מדיטציית דיינמיק האינטנסיבית שיצא לי לתרגל באשרם של אושו בהודו.
וגם לטיש של פסח שני בקרלין – מאות חסידים עומדים על פלטפורמות, האולם כולו רועד משירה, ובמשך ארבעים וחמש דקות שרנו שוב ושוב את אותו הניגון: "והיא שעמדה".
עברו עשרים שנה.
ואז יום טוב גלזר ואני מצאנו את עצמנו שוב יחד – מנחים בריטריט "אחווה" לגברים דתיים אנגלו-סקסים מאנגליה, אוסטרליה, קנדה וארצות הברית.
גם אשתו לאה הייתה שם.
לא התראינו שנים.
ידעתי שיש להם שמונה ילדים, וגם נכדים.
שאלתי אותה:
כל הילדים שלכם נשארו דתיים?
היא חייכה ואמרה:
"כל אחד בדרכו שלו.
כך אני יודעת שהצלחתי."
התשובה הזאת נגעה בי מאוד.
כי הצלחה כהורה, או כמורה דרך, היא לא שהילדים הולכים בדיוק בדרך שלך.
אלא שיש להם דרך. משלהם.
מרץ 2026
