כישלון מפואר

סדנה שהצליחה מאוד, ולימדה אותי למה לא כל תנאי שמצליחים להסתדר איתו הוא תנאי שכדאי להסכים לו.

"עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה", שר דודו טסה.

מסתבר שלרעיון הזה יש שורשים הרבה יותר עתיקים. כבר ב־1754 הופיע באנגלית משפט ברוח דומה: בניסיונות אמיצים, אפילו להיכשל זה מפואר.

אני אוהב את הרעיון הזה. ובאחת הסדנאות שהעברתי אחרי 7 באוקטובר יצא לי לחוות אותו בגרסה קצת מבלבלת: הסדנה הצליחה מאוד, ובכל זאת לימדה אותי כמעט את כל מה שכישלון היה יכול ללמד אותי.

סדנת חוסן לעובדים שהצליחה מאוד, אבל לימדה אותי שיעור חשוב על מרחב בטוח, תמיכה, פגיעות והמקצועיות הנדרשת בהנחיית סדנאות לארגונים. מנהלות משאבי אנוש בחברה הזמינו אותי להעביר פעילות לעובדים. בדרך כלל כשמזמינים אותי לחברות וארגונים מדובר במדיטציה, מיינדפולנס, צ'י קונג, תנועה – דברים שהיום אפשר להכניס תחת הכותרת Wellness.

בשיחות המקדימות הצעתי להן: בואו נעשה הפעם משהו משמעותי יותר. לא רק פעילות נעימה ומרגיעה, אלא משהו שנוגע במה שאנשים באמת עוברים בתקופה הזאת. לשמחתי, הן הבינו את החשיבות ובחרו לעשות מבחינתן צעד נועז וללכת על זה.

הצעתי סדנה שעוסקת בשאלה פשוטה לכאורה: איפה אני עכשיו מבחינת המשאבים שלי? האם יש בי כרגע מספיק כדי לתמוך באחרים, או שהדבר הנכון עבורי הוא דווקא לקבל תמיכה?

זה כמובן לא שחור ולבן. לפעמים אדם יכול להיות די מרוקן ועדיין לקום מיד ולעזור לאחרים, פשוט כי זה מה שהוא רגיל לעשות. במיוחד בחברה הישראלית, שבה להרבה אנשים קל יותר להתגייס, לעזור, להחזיק ולתמוך מאשר להגיד: עכשיו אני זה שצריך להישען קצת.

ולפעמים קורה גם ההפך. מישהו שרגיל יותר לקבל תמיכה יכול לגלות שכרגע דווקא יש בו מספיק כדי להיות שם עבור אדם אחר.

הרעיון לא היה לבדוק כמה אנחנו מסוגלים לתת עד שנקרוס, אלא כמעט להפך: ללמוד לזהות את המקום שבו אני נמצא כרגע, ולבחור בהתאם. לפעמים הבחירה הבריאה יותר היא דווקא לא להתגייס אוטומטית, אלא להרפות ולאפשר לעצמי לקבל תמיכה.

אחרי החלק הזה רציתי גם לתת לאנשים להתנסות בדרכים מאוד עדינות ובטוחות של תמיכה וקבלת תמיכה, בצורה שאינה מאיימת ולא דורשת חשיפה גדולה.

אמרתי מראש שסדנה כזאת צריכה מרחב שקט, נוח ובטוח. מקום שאנשים יוכלו לשהות בו, להרפות קצת, ולא להרגיש שהם חשופים לעולם שמסביב.

בסופו של דבר הודיעו לי שהסדנה תתקיים בפארק ציבורי. אמרתי שזה לא אידיאלי. הם אמרו שזה פארק גדול ונוח יחסית, ואני ביקשתי שלפחות יהיו מספיק מחצלות וכריות כדי שנוכל ליצור בתוך המרחב הציבורי איזו תחושה של מקום נעים ומוגן.

הגעתי בבוקר מוקדם, כמו שאני נוהג, עם מערכת ההגברה, מדונה, רמקול, מוזיקה ומיקרופון נייד לשיתופים. ואז ראיתי את המקום: דשא רטוב, אנשים שחולפים לידנו, ושתי מחצלות לקבוצה שלמה.

כבר היה מאוחר לשנות. האנשים התחילו להגיע, והתחלנו.

זו גם ככה סדנה שיכולה לאתגר אנשים במקום עבודה. אלה לא אנשים שנרשמו מיוזמתם לריטריט או לסדנת עומק. זו פעילות שהחברה הזמינה, והם מגיעים אליה בתוך מסגרת של יום עבודה, ופתאום מתבקשים לבדוק איפה הם באמת נמצאים ומה הם צריכים.

ובתוך פארק ציבורי, כשאנשים עוברים לידך וחלק מהמשתתפים אפילו לא יכולים לשבת בנוחות, זה הרבה לבקש.

ובכל זאת, משהו קרה. אנשים הצליחו לזהות אם כרגע נכון להם יותר להיות בצד שתומך או בצד שנתמך. הם עשו את התרגילים, והיה ברור שמשהו עבר שם.

ואז הגענו לשיתופים. העברתי את המיקרופון, וכמעט אף אחד לא רצה לדבר. וכשמישהו כבר אמר משהו, זה היה קצר, זהיר, בלי יותר מדי חשיפה. היה אפשר לראות שאנשים עברו משהו, אבל כמעט אף אחד לא רצה להביא את זה החוצה.

ואז אחד המשתתפים התחיל לדבר בקול, בלי לחכות למיקרופון. הוא אמר משהו בסגנון: "תראו אתכם. תראו מה קורה פה. נהייתם זומבים. אי אפשר לדבר באמת על שום דבר. גם במשרד אני מרגיש שאי אפשר להגיד שום דבר אמיתי."

התברר שהוא היחיד בקבוצה שהיה במילואים. הוא היה הרבה בעזה.

ודווקא האדם שבילה חודשים במקומות שבהם נדרשו ממנו כוח, תפקוד ואומץ, היה הראשון שהעז להביא לשם פגיעות. הוא דיבר על מה שעבר בסדנה, אבל גם על הבדידות שהוא מרגיש כשהוא חוזר למקום שבו כולם מתפקדים, כולם בסדר, ואף אחד כמעט לא אומר מה באמת קורה לו בפנים.

ומשם משהו נפתח. אחד אחרי השני אנשים ניגשו אליו וחיבקו אותו, ובסוף נוצר שם חיבוק גדול של כמעט כל הקבוצה. אני זוכר שראיתי את מנהלות משאבי האנוש נושמות לרווחה. גם אני.

הסדנה הצליחה. אפילו מאוד. אבל דווקא בגלל שהיא הצליחה, היה קל מאוד ללמוד ממנה את הלקח הלא נכון. אפשר היה לצאת משם ולהגיד: הנה, בסוף זה עבד. אפשר לעשות סדנה כזאת גם בפארק ציבורי. אפשר להסתדר עם שתי מחצלות. אפשר לסמוך על זה שמשהו כבר יקרה.

אבל זה לא מה שלקחתי משם. אם אותו לוחם לא היה פותח את מה שאף אחד אחר לא העז לפתוח, יכול להיות שהיינו מסיימים עם תרגילים שנעשו, כמה מילים מנומסות במיקרופון, והרבה דברים שנשארו בפנים. ואז אולי באמת היה לי שם כישלון מפואר, וגם ממנו הייתי לומד הרבה.

אבל בפועל הסדנה הצליחה, ועדיין הבנתי שהסכמתי לתנאים שלא הייתי צריך להסכים להם. הצלחה של סדנה אחת לא הופכת תנאים לא מתאימים לתנאים מתאימים.

מאז אני הרבה יותר ברור בעניין הזה. יש סדנאות שאני בשמחה מעביר בפארק, בחורשה או בכל מרחב פתוח. לפעמים זה אפילו המקום הכי מתאים. אבל כשאני מזמין אנשים לבדוק אם הם זקוקים לתמיכה, להסכים לקבל אותה, ואולי גם להראות משהו פגיע, צריך מרחב שמאפשר את זה – למשתתפים וגם לי כמנחה.

כי מקצועיות היא לא רק לדעת להעביר סדנה טובה מתוך הקשבה למשתתפים ולמה שקורה במרחב, ולא רק לדעת להתמודד עם דברים לא צפויים ועם מה שמשתבש בדרך. לפעמים מקצועיות היא גם לדעת להגיד מראש: בתנאים האלה אני לא מעביר אותה.

בתמונה: סדנת צ'י קונג שהנחיתי בפעם אחרת במרחב פתוח. במקרה הזה, הסביבה דווקא התאימה מאוד לסוג הפעילות.

ספטמבר 2026