מה שלמדתי מלוחם־פרמדיק על ההבדל בין תפקוד לחוסן – ועל הרגע שבו גם הגוף שלי ביקש סוף סוף להרפות.
באחד הסמינרים של כפר מעבר פגשתי לוחם-פרמדיק מיחידת עילית.
אדם שבזמן אמת מסוגל לעשות דברים שרובנו אפילו לא יכולים לדמיין: להיכנס למסוק, לנחות בשטח לחימה, להגיע לפצוע תחת אש, לטפל בו תוך כדי טיסה בזמן שהמסוק מטלטל באוויר ומתחמק מירי ולקבל החלטות של חיים ומוות בתוך שניות.
אדם שהוכשר לפעול במצבי קיצון.
ובכל זאת, באחת השיחות הוא סיפר שבעוד שבשדה הקרב הוא מתפקד באופן מלא, בחיים האזרחיים הוא מתקשה לצאת מהבית, אפילו כדי לעשות קניות בסופר.
הפער הזה טלטל אותי.
איך יכול להיות שאדם שמסוגל לתפקד תחת לחץ שאי אפשר בכלל לתאר במילים, מתקשה להתמודד עם משימה יומיומית פשוטה?
כפר מעבר הוא מרחב שמלווה לוחמים ואנשי כוחות ביטחון במעבר שבין מצבי קיצון לבין החיים האזרחיים. אני חלק מצוות ההנחיה של הסמינרים הללו, ובשנים האחרונות פגשתי שם לא מעט אנשים ששינו את האופן שבו אני מבין חוסן.
אותו לוחם היה אחד מהם.
במשך שנים, כמו רבים אחרים, חשבתי שחוסן פירושו היכולת לתפקד תחת לחץ. אבל האנשים שפגשתי לימדו אותי משהו אחר. הם לימדו אותי שתפקוד וחוסן אינם אותו דבר.
במשך שלושה ימים היינו יחד. דיברנו, שתקנו, הקשבנו. נשמנו, ישבנו במעגלים ופגשנו פחד, כאב, אשמה, געגוע, כעס ואהבה.
עשינו גם תרגולים של לחץ מבוקר כמו אוהל הזעה אינדיאני (סווטלודג') וטבילה במי קרח – לא כדי לשבור אנשים, אלא כדי לאפשר למערכת העצבים לפגוש אתגר בתוך מרחב בטוח. ובכל הזמן הזה ניסיתי להחזיק את המרחב, להיות נוכח, להקשיב ולשים לב למה שקורה בין המילים.
כשהסמינר הסתיים נפרדנו ונסעתי הביתה. כמעט כל הדרך הרגשתי בסדר. אפילו טוב.
רק כשהגעתי עם המכונית לרחוב שלי משהו התחיל להשתנות.
פתאום שמתי לב לרעד בגוף. לא רעד גדול או דרמטי, אבל כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. כאילו הגוף, שחיכה בסבלנות שלושה ימים, החליט שעכשיו אפשר סוף סוף להרגיש.
קראתי לבת הזוג שלי לינאי ואמרתי לה: "בואי איתי לדשא."
עמדתי שם והיא השפריצה עליי מים מצינור הגינה. על הראש, על הגב, על הפנים, על כל הגוף.
ואני זוכר תחושה מוזרה של הקלה.
כאילו משהו שהחזקתי בלי לדעת שאני מחזיק התחיל סוף סוף להשתחרר.
ואז הבנתי משהו.
כל עוד הייתי בסמינר הייתי בתפקיד. בפוקוס. בהחזקה. בתפקוד.
ורק כשהכול נגמר, הגוף התחיל לספר את הסיפור שלו.
פתאום הבנתי קצת יותר טוב גם את אותו לוחם.
אולי הסיפור מעולם לא היה על הסופר.
אולי הסיפור היה על כך שאפשר לתפקד בצורה יוצאת דופן ועדיין לשלם מחיר.
אפשר להיות אמיץ ועדיין להזדקק לעזרה. אפשר להיות חזק ועדיין להיות מוצף. אפשר להחזיק מעמד הרבה מאוד זמן ועדיין להזדקק למקום שבו אפשר סוף סוף להרפות.
מאז אני חושב אחרת על חוסן.
אני כבר לא רואה בו את היכולת להחזיק מעמד. אני רואה בו את היכולת לחזור. לחזור לעצמנו. לחזור לגוף. לחזור לקשר. לחזור להרגיש.
ולפעמים, כמו שגיליתי באותו ערב על הדשא, החזרה הזאת מתחילה במשהו פשוט כמו מים קרים מצינור גינה ואדם אחד שאפשר להרגיש לידו בטוח.
בתמונה: אני לפני יותר מ־40 שנה בקורס חובשים. אני זה עם הקסדה, מתרגל החדרת עירוי לחבר לקורס שמדמה פצוע – שנים לפני שהבנתי שתפקוד תחת לחץ וחוסן אינם אותו דבר.
יוני 2026
