על משפט שנשמע חמוד למבוגרים – ועל איך הוא מרגיש מהצד של הילדים שלא באמת מכירים אותנו
יש משפט אחד שמבוגרים אומרים לילדים –
והם בכלל לא מבינים כמה הוא מעצבן.
“יואו, אני זוכר אותך כשהיית כזה קטן.”
עוד לא פגשתי ילד או ילדה שאוהבים את המשפט הזה.
גם הבת שלי לא.
היא בת 16 היום,
וכבר שנים שומעת את זה שוב ושוב
מאנשים שמכירים אותה –
אבל היא בכלל לא מכירה אותם.
ואז זה קורה.
מישהו אומר את המשפט הזה,
ואנחנו מחליפים מבט קטן בינינו.
מבט כזה של:
נו… עוד אחד.
יש בזה משהו מוזר.
המבוגר מתרגש מהזיכרון שלו.
מבחינתו יש כאן המשכיות.
אבל מבחינת הילד, זו יכולה להיות הפעם הראשונה שהוא פוגש את האדם הזה.
אין שם באמת מפגש.
יש שם זיכרון של צד אחד.
אז לפעמים, כשאני פוגש ילדים, אני אומר להם:
“תגידו, נכון שאתם לא אוהבים
שאנשים אומרים לכם ‘יואו, אני זוכר אותך כשהיית קטן’?”
והם מיד אומרים:
“נכון!"
ואז אני אומר:
“אז אני לא אגיד לכם את זה.”
וכולנו מתפוצצים מצחוק.
ואולי זה כל העניין.
פחות לספר להם מי הם היו,
ויותר לפגוש אותם כמו שהם עכשיו.
כי ברגעים האלה
אנחנו לא באמת רואים את האחר.
אנחנו פוגשים את הזיכרון שלנו ממנו,
ואפילו מרגישים דרכו איזו שותפות,
איזה "אני מכיר אותך",
רק כי ראינו אותו פעם כשהיה קטן.
אבל זו לא באמת היכרות.
וזו בטח לא שותפות.
זו תחושה שלנו –
שנותנת לנו רגע של קרבה מדומיינת,
ואפילו קצת תחושת בעלות,
על סיפור שלא באמת שלנו.
והילד?
פוגש מישהו זר
שמדבר אליו כאילו יש ביניהם עבר משותף.
ואולי מפגש אמיתי
מתחיל בדיוק שם –
כשאנחנו מוכנים
לוותר על הסיפור שלנו עליו,
כדי לראות
מי עומד מולנו עכשיו.
