בחול המועד פסח חברים מצפון רמת הגולן הזמינו אותנו להתארח אצלם יומיים. נדמה שהגענו לשוויץ – הרים ועמקים מוריקים והטבע חוגג. יצאנו לטיול הליכה של שעתיים שכלל טיפוס על הר בנטל ממנו צפינו על מאגר המים, טורבינות הרוח, והחרמון הסורי המושלג.
שמתי לב שלמרות היופי, השקט, והאוויר הצלול הרגשתי את הדופק שלי פועם בחוזקה ותחושה של חוסר שקט. "אני על טורים גבוהים" אמרתי לאהובתי ולחברים שלנו. הם שאלו אותי למה אני מתכוון. השבתי להם שאני בתוך תקופה עמוסה, אומנם עמוסה בדברים משמעותיים שאני אוהב, אך עומס זה עומס וזה מצטבר בגוף.
כשחווים בגוף או ברגש משהו לא נעים, בדרך כלל הרצון הוא להפסיק אותו. לא תמיד אפשר להפסיק אותו אך כמעט תמיד ניתן לפנות אל הסחות דעת כמו סיגריות, אלכוהול, סמים, נשנושים, או מסכים. הסחות הדעת הללו לא רק שאינן מרגיעות (כשמן הן רק מסיחות), בטווח הארוך הן אף גורמות לתחושת האי נוחות להמשיך ולהתעצם.
בדיעבד הבנתי שההכרזה בקול "אני על טורים גבוהים" נועדה כדי שלא אפול למלכודת ההסחה הקלה והנגישה ביותר – שליפת הטלפון מכיס המכנסיים. הרי ברגע שאציץ במסך יזנקו אלי הודעות ווטסאפ, מיילים, מסנג'ר וארגיש צורך ואף אחריות לחזור אל אנשים ומשם אחליק הלאה על אוטומט לגלישה בעולם וירטואלי שישכיח ממני לחלוטין את הדופק הגבוה ותחושת חוסר השקט – כול עוד אני במסך.
אז לא שלפתי. למחרת התעוררתי אל יום חדש עם עוד מסלול הליכה וזמן איכות עם מארחינו היקרים. הדופק היה רגוע וכך גם התודעה. התנהלתי בנעימות.
איני מחדש כאן דבר, לא לכן או לכם ואף לא לי. זו היזכרות בדבר ברור שקל לשכוח ממנו, גם ואולי בעיקר בקרב העוסקים בעולמות הטיפול-ריפוי-עזרה. חברי ומורי ג'ושוע רוזנטל אצלו למדתי בשנות התשעים בארה"ב, הכשיר מעל למאה אלף מטפלים ושם לב לשחיקה הרבה באוכלוסייה הזו, שחיקה שלעתים גובלת בהזנחה. ספרו "Heal the Healer" מתמקד בנושא הזה.
מאז שחזרנו מרמת הגולן חלף שבוע במהלכו היו לא מעט ימים עמוסים וגם סופשבוע. מצאתי, או ליתר דיוק ייצרתי, משבצות זמן של לשבת בחצר לבד או עם חבר, של להכין ארוחה ולאכול אותה באופן רגוע. בנסיעה ברכבת ליום הטיפולים השבועי שלי בתל אביב במקום לשלוף את הטלפון מהכיס הוצאתי ספר מהתיק. תענוג. הדופק המתון ותחושת הנעימות עדיין איתי.
