בסוף היום בבסטה בשוק הכרמל נפתח אצלי משהו חדש.
לפני עשרים שנה חזרתי מארצות הברית לישראל. הייתי בן ארבעים, ולא הייתה לי עבודה.
זה היה מעבר קצת מוזר. בניו יורק כבר הייתי מטפל מוכר, והיה לי מרכז לבריאות הוליסטית שהקמתי וניהלתי. היו אנשים שהכירו אותי, היו מטופלים, היה לי מקום בעולם. חזרתי לארץ, וכאן כמעט אף אחד לא הכיר אותי. לא היו לי מטופלים ולא הייתה לי עבודה.
יום אחד הסתובבתי בשוק הכרמל ונזכרתי בסרט "נישואים פיקטיביים" עם שלמה בר־אבא. בסרט הוא מגלם גבר שנקלע כמעט במקרה למציאות שונה לגמרי מזו שהכיר, אחרי שטועים לחשוב שהוא פועל בניין ערבי. מתוך הטעות הזאת הוא מתחיל לזמן מה לחיות ולעבוד כפועל.
ובעודי הולך שם ומהרהר בזה, אחד הבסטיונרים קרא אליי:
"בחורצ׳יק, רוצה לעשות קצת כסף?"
אני בן ארבעים והוא קורא לי בחורצ׳יק.
אמרתי כן.
זה היה סוף היום בשוק. התפקיד שלי היה לעזור לו לסגור את הבסטה. את הפירות והירקות שכבר לא היה טעם לשמור זרקנו לערימה שהלכה וגדלה באמצע הרחוב, יחד עם כל מה ששאר הבסטות זרקו. עגבניות מעוכות, עלים, פירות רקובים וכל הג׳יפה של סוף יום בשוק, שהטרקטורים יעברו אחר כך ויאספו.
את הסחורה הטובה סידרנו לקראת היום הבא. מה שהיה צריך קירור נכנס לקירור, מה שלא נשאר בבסטה, ואת הקרטונים המיותרים פינינו למחסן.
עבדתי איתו ככה בערך שעתיים. בסוף הוא נתן לי קצת כסף וגם פירות לקחת הביתה.
משהו בעבודה הזאת היה לי נעים. הייתי אחרי שנים שבהן כבר הייתה לי זהות מקצועית מאוד ברורה, והנה אני עומד בשוק הכרמל, זורק ירקות רקובים למרכז הרחוב, סוחב ומסדר.
בעקבות אותו ערב התחלתי לחפש עבודה בצורה הרבה יותר פשוטה. נכנסתי לג׳וס בר בשכונה שלי ושאלתי אם צריכים עובד, והתחלתי לעבוד שם.
העבודה שם הייתה מאוד מעשית. הכנתי שייקים ומיצים, צילחתתי אוכל מבושל והגשתי לאנשים. ובסוף היום היה צריך לנקות, כולל להרים את הפאנלים של הרצפה ולנקות מתחתיהם. עסק של אוכל, עם כל הלכלוך שמצטבר בו לאורך היום.
יום אחד נכנסה אישה, הסתכלה עליי ואמרה בהתלהבות:
"היי, אני מכירה אותך. הייתי במרכז הבריאות שלך בניו יורק. מה, חזרת לארץ ופתחת את המקום הזה?"
"לא."
"אז אתה המנהל פה?"
"לא."
היא הסתכלה עליי קצת מבולבלת.
"אז מה אתה עושה פה?"
ומבלי לחשוב על כך יותר מדי השבתי:
"פועל."
בתמונה: בחורצ'יק בן 40
ספטמבר 2026
