מנהיגות בלי רעש

מה למדתי מפוגי על יצירת תרבות, שייכות ודרך משותפת

היום קראתי שהשחקנית ההוליוודית שרון סטון ביטלה את השתתפותה בפסטיבל הקולנוע הישראלי בלוס אנג'לס בעקבות איומים אנטי-ישראליים. היא הייתה אמורה להעניק את הפרס המרכזי למפיק ההוליוודי הבכיר לורנס בנדר ("ספרות זולה", "להרוג את ביל", "ממזרים חסרי כבוד", ועוד).

בתמונה שהתפרסמה בכתבה הופיעה גם דמות שלרוב מזוהה בהקשר אחר לחלוטין – מאיר פניגשטיין, הלוא הוא פוגי, המתופף האגדי של כוורת.

פוגי עבר לארה"ב לפני שנים רבות, ושם ייסד את פסטיבל הקולנוע הישראלי – מיזם תרבותי מרשים שהתחיל בלוס אנג'לס, התרחב לניו יורק, מיאמי ופילדלפיה, ומתקיים כבר עשרות שנים.

בשנות התשעים עבדתי במשרד פרסום בניו יורק. הלקוח המרכזי שלי היה ענקית התקשורת AT&T, שנתנה חסות ראשית לפסטיבל. כך יצא לי להיפגש לא מעט עם פוגי – לפגישות עבודה, תכנון וחשיבה משותפת.

מה שתמיד ריגש אותי אצלו היה האופן שבו הוא הנהיג.
לא דרך כוח או שליטה, אלא דרך היחסים.

הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. היו לו צוותים, מעצבים, ניסיון.
ובכל זאת – הוא היה משתף. מתייעץ. שואל באמת.

איזה סרט כדאי להקרין בערב פתיחת הפסטיבל?
איפה כדאי לקיים את הערב?
איך ייראה הפוסטר?
איפה נכון לעשות את אירוע הקוקטייל שאחרי ההקרנה?

הוא לא שאל כי לא ידע.
הוא שאל כי הבין שמשהו טוב באמת נבנה יחד.

וככה, בלי רעש ובלי אגו, הוא יצר מעורבות עמוקה –
גרם לכולנו, גם ללקוחות מ-AT&T וגם לנו מהמשרד,
להרגיש שייכות למיזם שלו, ואף למשהו גדול יותר.

ובתקופות מורכבות,
אלה בדיוק המקומות שנשארים עומדים.

כשפחד, איומים ולחץ מנסים לסגור לבבות –
תרבות חיה נשענת על הקשבה,
ומנהיגות אמיתית יוצרת מרחבים של ביחד.

בתמונה רגע אחד מהשנים ההן בניו יורק:
פוגי, גד יעקובי ז"ל (אז שגריר ישראל באו"ם),
השחקנית אניה בוקשטיין, הלנה מהמשרד – ואני.
תמונה מתקופה אחרת לגמרי.

פברואר 2026