השוליים אינם הדף

מה ששני אנשים שעוררו סערה, שוליים של דף במחברת, פרשת פנחס ועמוד השדרה לימדו אותי על קיטוב, מרווחים והמרכז האנושי.

בזמן האחרון אני נתקל שוב ושוב בידיעות על שני אנשים שונים.
כל אחד מהם, בדרכו, מעורר סערות.
כל אחד מהם מצליח להרגיז ציבור אחר.
וכל אחד מהם גם זוכה לתמיכה מצד אנשים שרואים בו קול חשוב.

ככל שאני נחשף אליהם יותר, אני מבין שהם בכלל לא הסיפור.

כשפתחתי את המחברת כדי לכתוב על כך,
שמתי לב לשוליים של הדף.

לדף יש ארבעה שוליים.
מימין.
משמאל.
למעלה.
ולמטה.

כולם חשובים. אבל אף אחד מהם אינו המרכז.
זה גרם לי לחשוב שגם בחברה שלנו יש שוליים מכל הכיוונים.

יש שוליים מימין ומשמאל.
יש שוליים מלמטה ומלמעלה.
יש מי שנמשכים בעיקר אל החומר – אל הכסף, אל הצריכה, אל מה שאפשר להחזיק ביד.
ויש מי שנמשכים בעיקר אל הרוח – אל האידיאלים, אל המשמעות, אל מה שמעבר למה שאפשר למדוד.

השוליים אינם טעות.
הם חלק מהדף.
אבל הם אינם הדף כולו.

בפרשת השבוע, פנחס, מסופר על חלוקת הארץ בין שנים־עשר השבטים.

תחילה נאמר:
"לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ, אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ."

יש כאן התאמה.
לא כל השבטים זהים.
לא לכל אחד אותו גודל.
לא לכל אחד אותו תפקיד.

ומיד אחר כך נאמר:
"אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ."

יש גם גורל. יש גם הכרה בכך שלא הכול בידינו.

מה שמצא חן בעיניי בפרשה הוא שהיא מחזיקה את שני הרעיונות האלה יחד.
גם התאמה.
וגם גורל.
גם ייחוד.
וגם שייכות.

אף שבט אינו צריך להיות השבט היחיד.
ואף שבט אינו צריך להיעלם.

פעם חשבתי שהאמת נמצאת בשוליים.
שם נמצאים האנשים האמיצים.
היצירתיים.
אלה שמעזים לחשוב אחרת.

והאמת?

פגשתי שם גם אנשים מופלאים.
אבל פגשתי גם הרבה אגו, הרבה קנאות, והרבה אנשים שהיו בטוחים שרק להם יש את האמת.

בדיעבד גיליתי שלא משנה באילו שוליים מדובר – ימין או שמאל, רוח או חומר, אלטרנטיבה או ממסד – כשאנחנו נשאבים אל אחד השוליים, קל לנו להתחיל להאמין שרק שם נמצאת האמת.

היום מסקרנת אותי שאלה אחרת:
מהו מרכז?

לא מרכז פוליטי.
מרכז אנושי.

מרכז שלא מפחד מהשוליים, אבל גם לא נשלט על ידם.

המרכז הוא מה שמחזיק את הכול, כמו עמוד השדרה בגוף.

עמוד שדרה בריא אינו קשיח.
יש בו מרווח בין חוליה לחוליה.

המרווח הזה אינו חולשה.
הוא מה שמאפשר תנועה.
הוא מה שמאפשר גמישות.
הוא מה שמאפשר לכל חוליה להיות במקומה ולתפקד כראוי, מבלי ללחוץ על החוליה שלידה.

כשאין מרווחים, מתחילים הלחצים.
העצבים נמחצים.
לפעמים אפילו נוצרת פריצת דיסק.

אני תוהה אם החברה שלנו סובלת מאותה תופעה.

לא בגלל שיש בה שבטים.
לא בגלל שיש בה שוליים.
אלא בגלל שכשהשוליים נאבקים זה בזה על השליטה, המרכז נשאב אל זירת ההתגוששות שלהם.

אם פעם חשבתי שהאמת נמצאת בשוליים,
היום אני חושב שהחוכמה היא לדעת לתת מקום לשוליים, בלי לאבד את המרכז.

אולי חברה בריאה, כמו עמוד שדרה בריא, זקוקה למרווחים כאלה.
מרווחים שמאפשרים לכל אחד להיות מי שהוא, בלי ללחוץ על מי שלצדו.

כי כשיש מרווחים בין החוליות, עמוד השדרה יכול להיות גם יציב וגם גמיש.
ואולי גם אנחנו.

חברה חזקה באמת אינה חברה בלי שוליים.
היא חברה שיש לה עמוד שדרה בריא.

אולי בפעם הבאה כשאנחנו פוגשים עוד סערה סביב דמות כזו או אחרת, ננסה פחות לשאול מי ניצח, ויותר לשאול איפה המרכז שלנו, ומה קורה למרווחים בינינו.

יולי 2026