על מה שאנחנו קוראים, למה אנחנו מאמינים, ואיך סיפור הופך לאמת
כשהייתי בן 16 ירדנו שלושה חברים לכמה ימים לאזור ים המלח. ישנו על החוף, ובאחד הימים יצאנו לטיול בנחל דוד.
עברנו את המפל הגדול ועלינו מעליו, ובאיזשהו שלב הגענו למקום שבו המים היו מאוד רדודים. גילינו שאם מזיזים כמה אבנים ועושים מעין סגירה קטנה, מפלס המים עולה. עשינו את זה, ונוצרה לנו בריכה קטנטנה שאפשר היה לשכב בה. בילינו שם כמה שעות והיה לנו נחמד.
כשסיימנו אמרנו לעצמנו שחשוב להחזיר את הטבע לקדמותו. עם הידיים והרגליים הזזנו בחזרה את האבנים, פתחנו את מעבר המים ומפלס המים ירד. הכוונה שלנו הייתה טובה. התוצאה, כפי שהתברר כמה דקות אחר כך, פחות.
המשכנו בשביל לכיוון היציאה מהשמורה, ואז הגיעו פקחים ואמרו לכולם: "לצאת, לצאת, לצאת. יש מפולת סלעים."
כמה ימים אחר כך חזרתי הביתה. גרתי אז אצל סבא שלי. בבוקר הוא קרא, כהרגלו, את עיתון "דבר", ואמר לי: "תראה מה כתוב פה. אתה היית שם, נכון?"
הכותרת בישרה: עדר יעלים גרם למפולת סלעים בשמורת נחל דוד.
נקפוץ חמש שנים קדימה.
אני בן 21, גר בתל אביב ויוצא הרבה לברים ולמועדונים. עיתונאי תרבות וחיי לילה של עיתון גדול מחליט לראיין אותי על חיי הלילה של תל אביב.
אני מספר לו שכשאתה נמצא במועדון, כל עוד יש לך בקבוק בירה או משקה ביד, זה נוסך בך ביטחון. יש לך משהו ביד, אתה עושה משהו, אתה שותה. כשאין לך את זה, אתה עלול להרגיש קצת יותר נבוך, כאילו אין לך במה להתעסק.
כמו אנשים שמעשנים. הסיגריה נוסכת בהם ביטחון. הם לא רק שואפים עשן, הם גם שואפים ביטחון.
ואז, משום מה, המשכתי ואמרתי לו שבגלל שהאלכוהול במועדונים יקר, כשנגמרת לאנשים הבירה והם עדיין רוצים את תחושת הביטחון הזאת של בקבוק ביד, הם הולכים לשירותים וממלאים את בקבוק הבירה במים.
זה כמובן היה קשקוש מוחלט. אף אחד לא עשה דבר כזה. גם אני לא עשיתי את זה. סתם אמרתי איזו שטות לעיתונאי.
והוא פרסם אותה כעובדה.
שני הסיפורים האלה נשארו איתי. לא רק כתזכורת לכך שלא כל מה שכתוב בעיתון נכון, אלא כשאלה רחבה יותר על כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים.
מעט מאוד ממה שאנחנו יודעים על העולם עבר דרך החוויה הישירה שלנו. ברוב המקומות לא היינו, את רוב האירועים לא ראינו, ומישהו אחר ראה, פירש וסיפר לנו. וכשהסיפור מנוסח בביטחון, מופיע במקום שאנחנו תופסים כסמכותי וגם נשמע טוב, קל מאוד להפוך אותו לעובדה.
זה גורם לי לשאול מאיפה אני שואב את המידע שלי, וגם במה אני מאזן אותו. האם אני שומע רק דברים שמחזקים את מה שאני כבר חושב? האם אני משאיר מקום לחוויה ישירה, לאנשים שרואים אחרת, וגם למה שאני רואה ומרגיש בעצמי?
בשבילי פתיחות לא אומרת להאמין לכל דבר, וגם לא להפוך לחשדן. היא אומרת לא למהר להאמין ולא למהר לשלול, ולהשאיר למציאות קצת מקום לפני שאני מחליט מה היא.
ולפעמים גם להסכים לשנות את מה שחשבתי שאני יודע. ואפילו להסכים להיות באי-ידיעה. כמו במילות השיר: "אל נבקש הכול לדעת".
ובעודי כותב את כל זה, אני נזכר בעוד דבר: גם הפוסט הזה הוא סיפור שמישהו מספר לכם. במקרה הזה – אני.
בתמונה: נחל דוד, כמה שנים אחר כך. היעל הצעיר הזה משום מה לא פחד מאיתנו ואפשר לנו אפילו להחזיק אותו. הוא, לפחות, לא נחשד בדרדור הסלעים שאבותיו הואשמו בו.
ספטמבר 2026
