לאן נעלם השקט?

שני אנשים במעיין הזכירו לי אלפי בני נוער, 32 כלבים וצפירה אחת בטוקיו.

אתמול הלכתי לטבול במעיין באזור שבו אני גר. באתי לקחת לעצמי שעה של הפסקה – להיכנס למים, להירגע, למצוא קצת שקט נפשי.

לא היו שם הרבה אנשים. היינו בסך הכול שלושה: בחורה, בחור ואני.

הבחורה ישבה עם הטלפון והקשיבה לדברים דרך הרמקול. הבחור ניהל שיחת טלפון, גם הוא דרך הרמקול. ביקשתי מהבחורה אם היא יכולה בלי הרמקול והיא אמרה בסדר. ביקשתי גם מהבחור. הוא אמר: אי אפשר, זה לא עובד בטלפון שלי, אי אפשר אחרת.

פשוט ככה.

שתקתי.

וזה הזכיר לי ביקור בטוקיו.

בת הזוג שלי ואני יצאנו מפארק מדהים שהיינו בו והמשכנו ללכת ברגל. בדרך ראינו מבנה עצום שלא היה לנו ברור מהו. מהמבנה הזה יצאו אלפי בני נוער.

כשהתקרבנו עצרנו שלושה מהם ושאלנו מאיפה הם באים ומה זה המקום הזה. הם הסבירו לנו שזה קומפלקס ספורט שתלמידי בתי ספר מגיעים אליו אחרי הלימודים, ושיש בו המון פעילויות ספורט שונות.

מה שהיה מדהים מבחינתי לא היה רק הגודל של המקום או אלפי בני הנוער שיצאו ממנו. זה היה השקט.

הם לא היו בשתיקה. הם הלכו בקבוצות, דיברו ביניהם, צחקו. אבל הכול בווליום נמוך. אלפי בני נוער הולכים יחד ברחוב, ואני זוכר שחשבתי ששלושה בני נוער בישראל יכולים לייצר יותר רעש משלושת אלפים בני נוער בטוקיו.

ובמעיין גיליתי שלפעמים גם שניים מספיקים.

וזה לא היה רק בני הנוער. ביפן לא מדברים בטלפון במרחב הציבורי בכלל, גם לא בשקט עם אוזניות.

מחוץ לאותו פארק ראינו גם דוג ווקר הולך עם 32 כלבים בו־זמנית. גדולים וקטנים, מסוגים שונים, כולם הולכים יחד סביבו. אף נביחה, אף מריבה, אף כלב שלא מסתדר עם האחרים. אפילו הרצועות לא הסתבכו זו בזו.

32 כלבים, באמצע טוקיו, הולכים יחד בשקט וברוגע.

וטוקיו היא לא איזה כפר שקט. זו עיר עצומה, עם 14 מיליון תושבים, כבישים עמוסים, צמתים, רכבות והמון מכוניות. בשבועיים שהיינו שם שמעתי צפירה אחת.

אחת.

ואז חזרנו לישראל.

כאן מדברים בטלפון דרך הרמקול במרחב הציבורי, גם ברכבת. כאן צופרים. וכאן לפעמים מספיקים שני אנשים ליד מעיין קטן כדי להזכיר עד כמה התרגלנו לכך שהמרחב הציבורי הוא גם הרמקול הפרטי שלנו.

ספטמבר 2026