איך כרטיס טיסה אחד להודו הפך, רק בדיעבד, לאחת התחנות המשמעותיות בדרך המקצועית והאישית שלי.
לפני 27 שנים מישהו קנה לי כרטיס טיסה להודו. בכלל לא היה לי מושג עד כמה הטיסה הזאת תשפיע על החיים שלי.
בשנת 1999 בכלל לא תכננתי להגיע לאשרם של אושו בהודו.
למדתי אז בריאות הוליסטית בניו יורק אצל ג'ושוע רוזנטל. בסיום שנת הלימודים הוא בחר חמישה תלמידים והודיע לנו שהוא רוצה שנצטרף לצוות בית הספר בשנה שלאחר מכן.
אבל לפני שנתחיל לעבוד, הוא אמר לנו משהו שלא אשכח.
"חשוב לי שלא רק תכירו את חומר הלימוד. חשוב לי גם להרחיב את האופקים שלכם."
ואז הוא עשה משהו יוצא דופן.
על חשבונו, הוא הטיס את חמישתנו לפונה שבהודו, שכר לנו דירות, ושלח אותנו לחוות את האשרם של אושו מבפנים.
אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי לשם.
מאות אנשים לבושים בבגדי בורדו.
ואז המדיטציות.
עד אותו רגע חשבתי שמדיטציה היא בעיקר לשבת בשקט עם עיניים עצומות.
ופתאום פגשתי עולם שלם שלא הכרתי – מדיטציות עם ריקוד, שירה, תנועה, צעקות, נשימה, וווירלינג – הסתובבות ממושכת סביב עצמך. זה הרגיש כמעט כמו לונה פארק של מדיטציות, כשלכל אחת מהן שער אחר להיכרות עם עצמנו.
לצד כל אלה היו גם סדנאות עומק שנמשכו כמה ימים, עם תהליכים שנשארו איתי הרבה אחרי שחזרתי מהודו.
לא הכול התחבר לי.
לא עם הכול הזדהיתי.
אבל לא מעט כלים שלמדתי שם ממשיכים ללוות אותי עד היום.
רק שנים אחר כך הבנתי למה זה היה כל כך חשוב לג'ושוע.
הוא לא רצה שהצוות שלו יהיה מורכב רק מאנשים שיודעים את חומר הלימוד.
הוא רצה אנשים שפגשו מגוון רחב של דרכים, של גישות ושל חוויות אנושיות. אנשים שהכירו יותר מדרך אחת להתבונן בעצם ובעולם.
כמעט שלושה עשורים עברו מאז.
וגם השנה אזכה להנחות בפסטיבל אושו ישראל.
השנה אנחה שתי סדנאות.
"הבית שתמיד נוסע איתנו" – סדנת צ'י קונג על האפשרות למצוא בית בגוף שלנו, גם כשהחיים סביבנו משתנים.
ו"ברוך הבא הביתה" – סדנה שעוסקת באפשרות לפגוש את העולם הפנימי שלנו פחות מתוך מאבק, ויותר מתוך סקרנות, נוכחות והסכמה.
לפעמים אנחנו מבינים את המשמעות של מתנה שקיבלנו רק עשרות שנים אחר כך.
ממישהו שהגיע לשם כתלמיד סקרן לפני 27 שנה, למישהו שחוזר לשם היום כדי לחלוק עם אחרים את הדרך שהתפתחה אצלו לאורך השנים.
אשמח לפגוש את מי מכם שיהיה שם.
