עדות על 7 באוקטובר ושלוש שנות פעילות עם נפגעי המלחמה, בין כאב, הומור, דמעות ורגעי משבר.
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, התיישבו מולי שני אנשים בגינה שלי, הדליקו מצלמה וביקשו ממני לספר מה עבר עליי מאז.
הם הגיעו מטעם פרויקט עדות 710, מיזם תיעוד יוצא דופן שהוקם מיד לאחר מתקפת 7 באוקטובר בידי אנשי קולנוע דוקומנטרי, חוקרים ואנשי בריאות הנפש. מאות מתנדבים פועלים במסגרתו כדי לתעד ולשמר את הסיפורים האישיים של מי שחוו את אירועי 7 באוקטובר ואת השלכותיהם. כבר צולמו במסגרתו כ־2,000 עדויות, ובשיתוף האוניברסיטה העברית מוקם ארכיון היסטורי שיאפשר לשמר ולהנגיש אותן לדורות הבאים.
העדות שלי הייתה מעין סיכום של שלוש שנות הפעילות שלי מאז פרוץ המלחמה. חזרתי לתחנה הראשונה, בית החולים ברזילי באשקלון המופגזת, שאליו הגעתי בימים הראשונים של המלחמה. משם המשכנו למיזם הריטריטים לאנשי הנובה ביער הסודי בקפריסין, למיזם עבור ההורים השכולים, לריטריט הלוחמים בפנמה ולפעילות המתמשכת עם צוותי לוחמים בכפר מעבר.
בתוך כל הסיפורים הקשים עלו גם לא מעט רגעים של הומור. למשל, המפגש שלי עם שוטר קפריסאי שדפק על הדלת במסיבה שאנשי הנובה ארגנו בערב האחרון של הריטריט ושאל אותי "איפה האבא?"
עלו גם סיפורים מסוג אחר, כמו זה על צעירה שנרצחה במסיבת הנובה. מעולם לא פגשתי אותה בחייה, אבל אחרי מותה היא הופיעה בחיי שלוש פעמים – בישראל, בקפריסין ובפנמה.
היו רגעים שבהם התקשיתי להמשיך לדבר. משהו נסדק, וגם הדמעות הגיעו. וכשעלתה השאלה איך אנחנו, המטפלים, שומרים על עצמנו בתוך כל זה, חזרתי גם לרגעים הקשים שלי, לרגעים שבהם כבר לא הצלחתי להחזיק הכול, ואפילו קרסתי.
את העדות צילמה עירית שרביט, וראיין אותי מושיק גרוס. אני מודה לשניהם על ההקשבה ועל המפגש.
עכשיו מתחילה עבודת העריכה, ובהמשך העדות תעלה לאתר הפרויקט ולרשתות. כשזה יקרה, אשתף אותה גם כאן.
שלוש שנים שבהן הקשבתי לכל כך הרבה סיפורים של אחרים. הפעם ישבתי מול המצלמה וסיפרתי גם את שלי.
אוקטובר 2026




