לפני שנים רבות הוזמנתי להרצות בבית ספר תיכון באחת השכונות הקשוחות שניו יורק התברכה בהן. כששוחחנו על ההתנהלות בין נשים וגברים, אחת הנערות אמרה שאם בן הזוג שלה לא מחטיף לה מכות מדי פעם היא לא יכולה להעריך אותו כגבר. מילותיה לא רק שלא זעזעו את שאר התלמידים, אלא זכו להנהוני הסכמה משאר התלמידות.
נחזור לישראל 2024. יוצא לי לשמוע פה ושם נערות מדברות ביניהן, בעיקר בנסיעותיי בתחבורה ציבורית. אין צורך במכשירי האזנה וריגול – הן לרוב מדברות בעוצמת קול שנעה בין חזקה לבין צעקנית. מדובר בנערות נורמטיביות, משכונות "רגילות." מסתבר שכשאחד הבנים שיוצא עם מישהי כותב לה שהוא מתגעגע או שהיא יפה, היא תקריא זאת לחברותיה בזלזול. מניותיו ירדו ברגע הזה והן בסכנת קריסה. כשבן הביא פרחים לבת שיצא איתה, היא כינתה אותו בבוז "מעריץ" ונפרדה ממנו.
לא קל להיות נערה מתבגרת. נראה שגם ממש לא קל להיות נער בישראל של 2024. קיימת תנועה הולכת וגדלה של גבריות עם יותר מודעות, עם הבנה שלהיות כן ופגיע בריא יותר ונעים יותר לקשר ולנפש, אך יתכן שיותר גברים מרגישים צורך להתנהל באופן מחוספס המסתיר תחושות, רגשות, ואף רצונות. נערים מאוהבים רוצים באופן טבעי להביע את ליבם הפתוח. התנהלות הנערות הרואות בכך חולשה ומגיבות באופן מזלזל, בין אם ישירות לנער או בצחקוקי בוז בין החברות, יוצרת צלקת בלבו של הנער. אותו נער לומד ומפנים שעדיף להיות אדיש ומחוספס, ולהישמר כמו מאש מגילויי אהבה ברורים – כך הוא יהיה מוערך.
ימי נעוריי חלפו מזמן. בתור גבר מבוגר יש לי יותר אפשרויות בחירה עם מי להתחבר ובאלו מרחבים להסתובב. מעל לעשור אני חלק ממעגל גברים שנפגש פעם בשבועיים לכמה שעות בלילה סביב מדורה לשיח מלב אל לב. אני חבר בעמותת דרך גבר שמקדמת גבריות בריאה ומיטיבה ומשתתף כבר 17 שנים בפסטיבל שיווה שהיא מפיקה. העמותה החלה לקדם מעגלי שיח לנערים בבתי ספר. מהשיחות בין הנערות שיוצא לי לשמוע נראה שיש חשיבות רבה לקיום מעגלים כאלו גם לנערות.
בתמונה הבת שלי ואני על גדות הירדן לפני כמה שבועות (היא לא מסכימה להצטלם ללא שסידרה תחילה את לבושה ושיערה). נסענו ליום טבילות כייפי שהסתיים תוך שעתיים כשרקטות החלו לעוף לעברנו מלבנון. עשר דקות לאחר שהצלחנו לברוח משם (יחד עם משפחה מאבו גוש) נחתה רקטה שלא הצליחו ליירט בקיבוץ עמיר, מאה מטרים מהנקודה בה התמקמנו. כנראה נורתה על ידי גברים שליבם התחספס בנערותם.
