הפסטיבל שלא נפתח לי

דווקא כשהעזתי לומר שאני לא שם, התברר שאני לא לבד – ומשם משהו התחיל להיפתח.

שנים שאני מנחה סדנאות בפסטיבלים שמתקיימים בגבעת חביבה, עשר דקות נסיעה מהבית. זה מאוד נוח. אני קופץ להנחות את הסדנה שלי, ואם מתחשק לי נשאר עוד קצת לצפות בהופעה או לרקוד במסיבה, ולאחר מכן, במקום להישאר לישון באוהל בפסטיבל, חוזר אל הנוחות של הבית – מיטה, מקלחת ומקרר.

השנה אמרתי ללינאי: בואי נעשה מעשה. למרות שאנחנו גרים ממש קרוב, נבוא לכל שלושת ימי הפסטיבל על כל המשתמע מכך. נקים אוהל באזור הקמפינג שבחורשה, ועל אף החום והלחות של יולי, הרעש והצפיפות של הפסטיבל, נישאר שם את כל שלושת הימים ושני הלילות, בלי לחמוק הביתה.

להפתעתי, לינאי, שפחות מחבבת לינה באוהל, הסכימה מיד. וברגע שהיא הסכימה צץ אצלי החלק שקיווה בסתר שהיא תטיל וטו על הרעיון הלח שלי. אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

כמו ג'נטלמן אמיתי נסעתי לבד אל הפסטיבל בתחילת היום הראשון כדי להקים את האוהל באור יום. בעשר בלילה, אחרי שלינאי חזרה מיום טיפולים בקליניקה שלה בתל אביב, יצאנו יחד לפסטיבל. סחבנו מהרכב אל האוהל מזרנים מגולגלים, כלי מיטה ותיקים. זו הייתה הליכה לא קצרה, ואני כבר הייתי עייף ודביק. מהאוהל המשכנו ישירות להופעה של ארקדי דוכין בבמה המרכזית. אני אוהב את ארקדי ואת השירים שלו, אבל פחות התחברתי לגרסאות שביצע עם ראפר שהביא איתו. הרגשתי שהקצב המהיר החליש משהו מעוצמת השירים. לידנו קבוצה של נשים צעירות רקדה במעגל, ותוך כדי חבטה שלא במתכוון בכל מי שסביבה, כולל בי. מערכת העצבים שלי העלתה הילוך והדריכות הפנימית נעשתה לא נעימה. התרחקתי אל מחוץ לאזור הצפוף וצפיתי משם בשארית ההופעה.

בלילה התמקמה ממש מחוץ לאוהל שלנו חבורה גדולה שהגיעה יחד והקימה מתחם אוהלים משותף. הם שתו אלכוהול ודיברו בקול רם, ולקח לי הרבה זמן להירדם. כשהתעוררנו בבוקר, הטמפרטורות כבר החלו לטפס במהירות, וממפעל בקיבוץ השכן הגיע רעש בלתי פוסק. "מה עוללתי לעצמי", חשבתי. ניסיתי לשמור את המחשבות האלה לעצמי כדי לא לחבל ללינאי בחוויה שלה, אבל היה לה די ברור שאני מצוברח ונטול אנרגיה.

הצעתי ללינאי שנלך לטבול באמבטיית הקרח שהביאו לפסטיבל. הטבילה עשתה לשנינו טוב – כאילו הכנסנו מזגן לתוך הגוף. מאנטרקטיקה המשכנו להופעה של זמרת צעירה בשם סָלוֹמֶה, עם קול נהדר וחומרים אישיים ונוגעים, שאפשרו ללב שלי להיפתח עוד טיפונת. מההופעה הזדרזנו אל האולם שבו עמדה להתקיים הסדנה בהנחייתי. ביקשתי מלינאי שתתמוך במשתתפים ובי במהלך הסדנה, משום שהתכנים שלה עוסקים בדיוק בזה: ביכולת לתמוך ולהיתמך, לזהות מה נכון לי ברגע הזה ולדעת לבקש תמיכה. אלה תכנים רגישים שנוגעים בדפוסים שפיתחנו ובנימי הנפש שלנו.

בתחילת הסדנה התוודיתי בפני המשתתפים שאני בערך חצי כוח מבחינת מצב הרוח. שהנה אני בפסטיבל, ולא באמת נפתח לי. שלא בא לי על האוהל בחורשה, על הצפיפות ועל החום. שאני נמצא במקום שבו כביכול אמורים להיות שמחים וליהנות, והנה אני לא. ראיתי כמה משתתפים מהנהנים, אז שאלתי אם יש עוד אנשים שמרגישים כך. היו לא מעט.

במהלך היומיים שנותרו לפסטיבל ניגשו אליי כמה מהמשתתפים בסדנה וסיפרו שהיא הייתה עבורם נקודת מפנה, שהיא בעצם חנכה אותם אל תוך חוויית הפסטיבל. שיתפתי אותם שגם עבורי היא הייתה שער. משהו בפגיעות המשותפת שלנו נתן מקום גם לחוסר ההנאה, לתחושת הניתוק ולזה שלא הכול נפתח לפי התוכנית. דווקא משם, מהמקום שבו כבר לא היינו צריכים להעמיד פנים שאנחנו נהנים, יכולנו לעבור יחד דרך מה שהיה באמת, ומשם הלב הלך ונפתח.

בסיום הפסטיבל לינאי ואני חזרנו הביתה שמחים, אחרי חוויית ביחד טובה שהשאירה בנו טעם של עוד.

יולי 2024