צרור תלתלים עלי מוטל

על שיר ישן, דמעות בהפתעה, והרגע שבו אני נזכר שמה שחיפשתי פעם כבר נמצא כאן

יש ערמה של חבר'ה על הדשא.

זה התחיל בנסיעה בבוקר יום הזיכרון.
ברדיו שירים שקטים, כאלה שנכנסים עמוק בלי להודיע.

ואז התחיל השיר של הזה מאיר אריאל ושלום חנוך.

ותוך כדי נהיגה מצאתי את עצמי בוכה.
ככה, בלי להבין למה.

לקח רגע עד שעלה בי הזיכרון של הנער שהייתי.
זה שיושב ליד, קרוב אבל לא באמת בפנים.
שרואה סביבו חבורות, דשא, גוף ליד גוף,
אבל לו אין את זה.

ונשארתי שם רגע, בתוך זה.
עצוב על משהו שלא היה לי אז.

השיר ממשיך:
"מתחת לראשי מונחת ירך
ועל בטני צרור תלתלים מוטל."

והמילים "צרור תלתלים" מגבירות את הבכי.

ואז, כמעט כמו תיקון עדין, עלתה בי התמונה מהבוקר.
החיבוק ביציאה מהבית, לפני שנכנסתי לרכב.
אהובתי עומדת מולי, עם רעמת התלתלים שלה, קרובה, פשוטה.
חיבוק חזק, אוהב.
רגע קטן, אמיתי.

ופתאום היה ברור לי כמה אני יכול להישאב לזיכרון של מה שלא היה,
ולשכוח לגמרי שמה שחיפשתי אז כבר נמצא כאן.

ובתוך זה עלתה גם הסצנה ההיא מחולה אהבה משיכון ג',
עם דמותו של חרפוף בגילומו של שמיל בן ארי,
שעומד מידי ערב וצועק שוב ושוב:
"אוולין, אל תלכי!"

ואחרי שנים, כשאוולין מגיעה ואומרת לו “הנה, אני כאן”,
הוא מזיז אותה הצידה כדי שלא תפריע לו,
נעמד וחוזר לצעוק:
"אוולין, אל תלכי!"

ואני נוהג, עם השיר הזה והדמעות,
וחושב כמה עדין המקום הזה.
כמה קל להישאר נאמן למה שהיה חסר,
גם כשכבר יש.

יום הזיכרון, אפריל 2026