החומוס שכרמל הרס לי

על הפסקת סיגריה אחת בקצרין, חברות של יותר מארבעים שנה, ומה שאפשר לגלות כשעוצרים לרגע באמצע האוכל

נסעתי לצפון רמת הגולן לבקר את כרמל, חבר שלי כבר יותר מארבעים שנה.

הכרנו בשנות השמונים, כששירתנו יחד על סטי"ל בחיל הים. מאז נשארנו חברים ושמרנו על קשר לאורך השנים, גם בתקופות הארוכות שבהן לא גרתי בארץ.

הביקור אצלו העלה בי זיכרון מטיול שעשינו יחד בתקופת הצבא. יצאנו שנינו לטייל ברמת הגולן, ללכת במסלולים ובנחלים, ובשלב מסוים עצרנו בקצרין לאכול חומוס.

ישבנו ואכלנו, וכשהיינו בערך באמצע המנה כרמל הציע שנעשה הפסקה. באותה תקופה כרמל עישן נובלס.

"אני אעשן סיגריה", הוא אמר, "ואתה פשוט תעשה הפסקה." אני לא עישנתי, אז ישבתי מולו ולא עשיתי כלום.

עברו אולי עשר דקות. כרמל סיים את הסיגריה והגיע הזמן לחזור לחומוס. אלא שאז התברר שאף אחד מאיתנו כבר לא רוצה להמשיך לאכול.

חצי מנת החומוס של כל אחד מאיתנו נשארה מיותמת על השולחן.

במהלך השנים כבר הזכרתי לכרמל יותר מפעם אחת שהוא הרס לי את החומוס ההוא בקצרין. יש דברים שאפשר לסלוח עליהם אחרי יותר מארבעים שנות חברות, ויש דברים שכנראה לא.

אבל החומוס האבוד ההוא גם לימד אותי משהו על אכילה מודעת. עד כמה קל להמשיך לאכול פשוט מכוח התנופה. התחלנו, האוכל נמצא מולנו, ואנחנו ממשיכים. לפעמים הפסקה של כמה דקות מספיקה כדי לגלות שהגוף כבר אומר משהו אחר.

והנה, יותר מארבעים שנה אחר כך, שוב כרמל ואני ברמת הגולן ושוב אנחנו יושבים יחד מול אוכל.

התמונה הזאת צולמה בארוחת שישי בחדר האוכל של המלון בקיבוץ מרום גולן. מסביבנו בופה עם שפע של אוכל. בצעירותי הייתי מסוגל לעמוד מול שפע כזה ולאכול עוד ועוד. היום אני אוכל הרבה פחות.

אני לא יודע כמה מזה קשור לגיל, כמה להיכרות טובה יותר עם הגוף, וכמה לאותו חומוס מיותם בקצרין.

כרמל, אגב, כבר מזמן לא מעשן.

שזה טוב לבריאות שלו, וטוב גם לסיכויים שלי לסיים את המנה.

אוגוסט 2026