לפעמים הבית הוא החלק הקל

סרט אחד על חסרי בית, זיכרון מניו יורק, ריטריט שבו חייתי כהומלס במשך שלושה ימים, ומה שלמדתי על טראומה, הקשבה והצורך האנושי שיראו אותנו באמת.

יש סרטים שלא נגמרים כשהכתוביות עולות.

כך הרגשתי אחרי שצפיתי ב"מפרץ השמש".

זהו סרט תיעודי שמלווה את דיירי חניון הקרוואנים "מפרץ השמש" באילת. בלי לנסות להסביר אותם. בלי להפוך אותם לסמל. פשוט להיות איתם. להקשיב להם. לתת להם לספר את הסיפור שלהם.

אולי דווקא בגלל זה הוא כל כך נוגע.

האנשים שבו מדברים על החיים שלהם בכנות כל כך פשוטה, עד שהכאב שלהם נחשף מעצמו. אין שם ניסיון להרשים. אין שם גיבורים ואין שם נבלים. רק בני אדם.

אמיר, שמתמודד עם פוסט־טראומה מהשירות הצבאי, נגע בי במיוחד. אולי כי בשנים האחרונות אני מלווה לא מעט לוחמים במסע שלהם לחיים שאחרי המלחמה.

ואז הגיעו כתוביות הסיום.

לא אעשה ספוילר, אבל אחת מהן, זו שנגעה לטובה, פשוט שברה אותי. מצאתי את עצמי בוכה.

ובתוך הדמעות עלה בי זיכרון מלפני שלושים שנה, כשגרתי בניו יורק.

לחבר שלי, מייקל, הייתה דודה מבוגרת שחיה ברחובות ניו יורק. כל רכושה היה בתוך עגלת סופרמרקט. קרוב משפחה אחר מימן עבורה חדר קטן במלון, ומייקל ואני יצאנו לחפש אותה ברחובות כדי להביא אותה אל החדר החדש שלה.

לרגע היה נדמה שהנה, החיים שלה עומדים להשתנות. הייתה לה מיטה, מקלחת, שירותים ומקרר קטן. אבל אחרי כמה ימים היא נעלמה. מצאנו אותה שוב ברחוב.

כששאלנו למה עזבה, היא סיפרה שבחדר התקינו מצלמות ומכשירי האזנה, שעוקבים אחריה ומרגלים אחריה.

באותו רגע הבנתי שלפעמים הבית הוא החלק הקל.
האתגר האמיתי הוא להרגיש בטוח בתוכו.
כי אם הנפש עדיין חיה בעולם שבו אין ביטחון, גם ארבעה קירות לא יצליחו להעניק אותו.

הרופא גאבור מאטה, שהקדיש שנים רבות לעבודה עם חסרי בית ועם אנשים המתמודדים עם טראומה והתמכרויות, אמר:
"אל תשאלו למה ההתמכרות. תשאלו למה הכאב."

ובהמשך הוא מזמין אותנו להחליף עוד שאלה אחת:
"במקום לשאול 'מה לא בסדר איתך?', שאל 'מה קרה לך?'"

הסרט הזה העלה בי גם זיכרון נוסף. לפני כמעט עשרים שנה השתתפתי בריטריט יוצא דופן בשם Bearing Witness – להיות עדים. את הריטריט הנחו נזיר הזן האמריקאי ברני גלזמן, זכרונו לברכה, יחד עם אוהד אזרחי.

במשך שלושה ימים הסתובבנו בדרום תל אביב בלי כסף, בלי טלפון ובלי ציוד. רק עם הבגדים שעלינו.
ישנו בגינת לוינסקי. ניסינו למצוא אוכל ומים. פגשנו נשים בזנות, נרקומנים, פליטים והומלסים. ראינו מציאות שרובנו חולפים לידה מבלי לעצור באמת.

בסיום הריטריט, כשהתחלנו לדבר על פתרונות – איך אפשר לשנות, לתקן ולעזור – ברני עצר אותנו. הוא אמר:

"עזבו רגע את הפתרונות. לא באנו בשביל זה. באנו להיות עדים. לראות מה קורה סביבנו, ולשים לב מה קורה בתוכנו."

המשפט הזה נשאר איתי עד היום.

אנחנו חיים בתרבות שממהרת לפתור.
עוד תוכנית. עוד רפורמה. עוד שיטה.

אבל שוב ושוב אני מגלה – בין אם זה בחדר הטיפולים, בקבוצת לוחמים או אפילו בסדנה בחברת הייטק – שהצורך האנושי נשאר אותו צורך. לפני שאנשים זקוקים לפתרונות, הם זקוקים שיראו אותם באמת.

אני לא יודע מה הפתרון לחסרי הבית.
אני גם לא בטוח שמישהו באמת יודע.
אולי לפני שממהרים לפתור, צריך ללמוד לראות.

אבל אני כן יודע שהסרט "מפרץ השמש" הצליח לעשות משהו נדיר.
הוא לא ביקש ממני לשפוט.
הוא לא ביקש ממני לרחם.
הוא פשוט הזמין אותי להיות עד.

ולפעמים, נדמה לי, משם מתחיל גם משהו להתרפא.

תמונה: כאן 11 – צילום מסך מתוך הסרט "מפרץ השמש".

יוני 2026