היה לי יום לא משהו. חוסר חשק וחולשה שהלכו ונשרכו איתי. אל מדיטציית הבוקר היומית התיישבתי רק אחר הצהריים. לא שהייתי מאוד עסוק. לא היה רצון. בעת המדיטציה הופיע ההר ואתו התהייה מה הייתה ההתמודדות הקשה ביותר בזמן שישבתי עליו.
לפני שלושה חודשים עליתי כחלק מטקס לארבע יממות על הר במדבר. סימנתי מעגל והתיישבתי בתוכו לבד וללא הסחות הדעת היומיומיות כגון טלפון, ספר, מחברת, כלי נגינה, אוכל, ומים.
התהייה בעת המדיטציה היום לקחה אותי אל הלילה השלישי על ההר. מטוסי קרב החלו לטוס מעלי. אחד ועוד אחד ועוד אחד. הם טסו מזרחה מעל ים המלח, חתכו דרומה ונעלמו, רק כדי להופיע שוב מכיוון צפון מערב. הם טסו נמוך והרעש היה מחריש אוזניים. הם חזרו על המסלול הזה שוב ושוב במשך זמן שהרגיש כמו נצח ושלא הייתי מסוגל לאמוד – אולי שעה, אולי כמה שעות. חוסר נוחות הלכה וגאתה בי. צצו מחשבות שאולי קרה משהו. שמלחמה פרצה. שמשהו לא טוב מתרחש. דאגתי לאהוביי. חשתי את הפער הגדול בין גופי הברזל המהירים והעוצמתיים לבין הכוח שלי שהלך והתדלדל עד שכל שנותר היה חוסר אונים.
המדיטציה היום חיברה בין אותה חוויה אז על ההר לבין הרגשת חוסר החשק והחולשה היום. בתוך השקט והרוגע של המדיטציה יכולתי לחוות עד כמה האלימות והאגרסיביות ההולכות ומתעצמות בארץ חדרו לתוך תאי גופי, את חוסר האונים מכך שנראה שכולם צועקים אך אין מי שרוצה או מסוגל לשמוע. שמע ישראל.
פברואר 2023
