אבל עדיין מחובר לחשבון של אימא
חבר ואני יצאנו להליכה בחורשה.
ראינו עץ אלון גדול עם שתי נדנדות.
התיישבנו. התחלנו להתנדנד.
אחרי רגע אנחנו שומעים מאחורינו קול של ילד קטן:
"אוי!"
הוא היה שם עם ילדה.
שאלתי אותו מה קרה.
הוא אמר:
"תפסתם לנו את הנדנדות."
אמרתי לו:
"אתם רוצים? קחו."
הם חייכו, התיישבו, והתחילה בינינו שיחה קטנה ונעימה.
שניהם היו כל כך לבבים ונינוחים,
שגם אני הרגשתי בנוח להצטרף לרגע של משחק.
אז אמרתי להם בחיוך:
"טוב, עכשיו כשאתם כבר על הנדנדות – עשרים שקל על כל נדנדה."
הילד לא התבלבל.
"סבבה, אני אשלם על שנינו."
הסתכלנו אחד על השני, החבר ואני.
ג'נטלמן.
ואז הוא הוסיף:
"רק רגע, עוד מעט אימא שלי תגיע, ואני אבקש ממנה כסף מהארנק."
צחקנו.
כי פתאום זה היה כל כך מדויק.
המחווה כבר שם.
הרצון לתת, להוביל, לשלם.
אבל העצמאות עוד בדרך.
יש רגעים כאלה
שהגבריות כבר מדברת
אבל עדיין מחוברת לחשבון של אימא.
ואולי זה לא רק של ילדים.
—
בתמונה: כן, אלה הילד והילדה. כדי לכבד את פרטיותם ביקשתי מהאימהות שלהם רשות לצלם אותם מאחור.
