כשאזרתי אומץ לדבר עם ראש אופרציית הרואין בניו יורק

סיפור מהאיסט ווילג' של תחילת שנות התשעים: דוג'ו שכונתי, רחובות קשוחים, ושיחה אחת שלא תכננתי לנהל.

"מצאתי מקום בשכונה שמלמדים בו לחימת רחוב", בישר לי מייקל בהתרגשות.

השנה: 1993.
המקום: שכונת האיסט ווילג' בניו יורק.

שנינו בשנות העשרים לחיינו וגרים בשכונה שהייתה אז שילוב ססגוני של אמנות, מוזיקה, פאנקיסטים, אנרכיסטים, אנשים שחיו בבניינים נטושים וכונו סקווטרים, נרקומנים, הומלסים, אלימות ופשע.

הרבה אלימות ופשע.

הייתי סטודנט למנהל עסקים ופסיכולוגיה ועבדתי כאסיסטנט של פרופסור, בשיפוצים ובחברת הובלות. מייקל למד פסיכולוגיה ועבד בסוכנות שהייתה משחררת בערבות עצירים לפני משפט ולוקחת עליהם חסות במקום שישהו באי המעצר רייקרס הידוע לשמצה.

מכיוון שתפקידו של מייקל היה להדריך ולשמור על אותם עצירים, הוא נהג להסתובב עם אזיקים כסופים לתפארת.

ניגשנו אל הדוג'ו שמייקל מצא ודיברנו עם המאסטר, פורטוריקני בתחילת שנות הארבעים בשם הקטור.

הוא אמר לנו שהדוג'ו פתוח שבעה ימים בשבוע לאימון של שלוש שעות, משש עד תשע בערב, ושיש להגיע לאימון לפחות שלוש פעמים בשבוע.

העלות: חמישים דולר לחודש.

הגענו נלהבים לאימון הראשון.
הקטור אמר לנו לשבת בצד ולצפות.
כשהגענו בפעם השנייה שוב הושיב אותנו לצפות. כך גם בפעם השלישית, שבסיומה אמרנו לו שאנחנו רוצים כבר להתחיל להתאמן והוא התרצה.

בדוג'ו של הקטור למדנו והתאמנו יחד נשים וגברים, חגורות שחורות וחגורות לבנות, מבוגרים בשנות הארבעים וילדות בנות חמש.

כעבור חודש כשבאנו לשלם הקטור אמר לנו "לא עכשיו". כעבור חודש נוסף שוב דחה את עניין התשלום ואז הבנו שהוא אינו מעוניין כלל בתשלום.

המדפים שעל קירות הדוג'ו היו מלאים בגביעים בהם זכו תלמידיו בתחרויות רבות בכל רחבי ארה"ב.
הקטור היה מטיס את התלמידים לתחרויות ומשכנם בבתי מלון על חשבונו.

אחת לכמה חודשים היה מושיב אותנו על רצפת הדוג'ו ונואם במשך שלוש שעות רצופות בגנות סמים.

הסתבר שהקטור גר בבלוק שבו אני גרתי ושאבא שלו, שגם שמו היה הקטור, היה האחראי על הניקיון והתחזוקה של הבניין שבו גרתי.

הבן של הקטור, שהיה אז בן 13, התאמן אף הוא איתנו.
הייתה לו כבר חגורה שחורה וגם לו קראו הקטור.

לאימו של הקטור המורה שלנו הייתה מכבסה בבלוק שלנו.

אל האימונים הצטרף חבר ישראלי שלנו מהשכונה בשם ליאור אשר עזב את הדוג'ו כעבור חצי שנה ועבר ללמוד יוגה.
כשהקטור פגש ברחוב את ליאור הוא אמר לו:
"ומה תעשה אם יתקפו אותך, עמידת ראש?"

קצת אחרי שליאור פרש, מייקל אמר לי בהתרגשות שמקורות שיש לו במשטרה, בעקבות העבודה שלו בסוכנות שחרור העצירים, סיפרו לו שהמורה שלנו הקטור הוא ראש אופרציית ההרואין הגדולה ביותר באיסט ווילג'.

לקח לי רגע להתאושש מהבשורה.

ואז הדברים המוזרים החלו להתחבר אחד לשני – הסירוב של הקטור לקבל מאיתנו תשלום, ובעצם מכל התלמידים, המימון שלו לטיסות ולינה במלונות של התלמידים שלו בתחרויות, וגם ההרצאות הארוכות שלו נגד סמים.

מכירת ההרואין התקיימה בבלוק שבו גרתי.
היו מעורבים בה כמה בעלי תפקידים: מוכרים, סדרנים ותצפיתנים.
תפקיד הסדרנים היה, בין היתר, לא לאפשר שיעמדו בתור יותר מעשרה אנשים באותו הזמן כדי לא למשוך תשומת לב.
הם הנחו את האחרונים בתור להמשיך ללכת ולחזור עוד מעט.

התצפיתנים היו ממוקמים על גגות הבתים בשתי הכניסות לבלוק.
ילדים רבים שהתאמנו אצל הקטור התחילו לעבוד אצלו בארגון כשהגיעו לגיל 14.

האימונים המשיכו.
נהגנו להגיע אליהם לפחות שלוש פעמים בשבוע לשלוש שעות מפרכות.

התקשיתי בתרגילי האגרוף. משהו היה מאוד נוקשה ומוחזק בחגורת הכתפיים שלי – נוקשות שהצלחתי להרפות ולשחרר רק כשהתחלתי לתרגל צ'י קונג.

בתרגילי הרגליים הרגשתי נפלא.
הגעתי ליכולות בעיטה לגובה רב, כולל לבעוט תוך כדי קפיצה וסיבוב באוויר.
(אל תבקשו הדגמה – אני רחוק מלהיות מסוגל לעשות זאת כיום).

יום אחד, בערך שנה מאז שהגענו אל הקטור, הגיחו בשכונה בפתאומיות מסוק ורכבים משוריינים שנראו כמו טנקים קטנים.
בפעולת קומנדו זריזה ומדויקת עצרו הלוחמים את הקטור ואנשיו.
במכבסה של אימו נמצאו תתי מקלע מסוג עוזי.

הקטור נשפט ונשלח לעשר שנות מאסר.

אבל עוד לפני שהקטור נעצר היה משהו שהציק לי באימונים.
הדרך שבה הוא היה מדבר אל הבן שלו.
כשהבן שלו לא הצליח בתרגיל, הקטור היה צועק עליו מול כולם:
"אתה הומו?"

לפעמים היה מוסיף:
"אתה רוצה להיות כמו בן הדוד שלך?"

כך הבנתי שיש במשפחה בן דוד שהוא גיי, ושזו הייתה עבורו דרך להשפיל את הילד.

לקח לי חודשים לאזור אומץ.

הקטור לא היה רק מורה לאומנויות לחימה. הוא היה אדם קשוח מאוד, ולפעמים גם שמעתי סיפורים איך הוא נכנס לבדו לתגרות רחוב ונלחם נגד חבורות שלמות.

ובכל זאת –

יום אחד ביקשתי לדבר איתו בסוף האימון.

אמרתי לו שכשהוא קורא לבן שלו כך מול כל הילדים והתלמידים, הם עלולים להבין שלהיות הומו זה דבר בזוי. הסברתי לו שבעיני הילדים והתלמידים בדוג'ו הוא כמעט כמו אלוהים, ולכן למה שהוא אומר יש משקל עצום. הם מקשיבים לו, מחקים אותו ולומדים ממנו מה ראוי ומה מביש. מכאן הדרך קצרה גם לאלימות ברחוב.

ואז הוספתי עוד משהו שהיום אני מתפלא על עצמי שהעזתי לומר.

אמרתי לו:
מי יודע. רוב הסיכויים שלא, אבל מה אם יום אחד יתברר שהבן שלך גיי? מה המילים שלך עשויות לעשות לנפש שלו?

הקטור הסתכל עליי רגע.

ואמר רק מילה אחת –

"אוקיי".

אני מודה שהוקל לי שלא יצאתי משם בשן ועין.

אבל דבר אחד כן קרה.

מאותו יום ואילך הקטור לא קרא יותר לבן שלו הומו.
ולא השתמש במילה הזו יותר בכלל במהלך השיעורים.

בתמונה: מייקל ואני באיסט ווילג', ניו יורק, תחילת שנות התשעים – מייקל הוא זה שסיפר לי על הדוג'ו שבו פגשנו את הקטור.