IMG_20220507_054827
זהר וילסון

זהר וילסון

זָקָן מְכֻבָּד גִּדַּלְתָּ

בתקופת הקורונה זקני הלך והתארך. זו לא הייתה החלטה מודעת. זה קרה, זה התאים, ושיתפתי פעולה. הרגיש טוב ונעים ונכון. הגיע לאורך שנע על הספקטרום שבין מכובדות לפראות.

לאורך עשורים זקני מתארך ומתקצר, פעם ועוד פעם ועוד פעם. תמיד מתוך בחירה, מודעת או שלא מודעת. כמעט תמיד.

בארץ רחוקה לפני מעל לעשרים שנה אמרו לי להגיע למחרת בבוקר ללא זקן. גם ללא זיפים. תגיע מגולח. היה זה ביום הראשון של סדנה בשם Inner man, inner woman, מסע גילוי וחקירה של החלק הנקבי אצל הגברים, של החלק הזכרי אצל הנשים, ושל האינטראקציה בין הנקבי של הגבר לזכרי של האישה. במשך חמשת ימי הסדנה היה עלינו הגברים להתנהל כנשים ועל הנשים להתנהל כגברים. בלבוש, בבחירת השם, בעולם הפנימי. לזקן שלי לא היה שם מקום.

לעומת הפעם ההיא באותה סדנה, קיצורי הזקן האחרים היו פחות דרמטיים. פחות, אך לאו דווקא נטולי משמעות והשפעה. יום אחד מצאתי עצמי ללא כל תכנון מוקדם נוטל מספריים ומראה ויוצא אל החצר. עמדתי על הדשא וקיצצתי את זקן הקורונה הפרוע-מכובד. קילוגרמים ושנים נשרו מעלי. הרגשתי הקלה. ניסיתי לשחזר מה חוויתי ממש רגע לפני שנטלתי את המספריים ויצאתי אל הגֵּז. המילה שעולה היא הלימה. ליתר דיוק היעדר הלימה בין הזקן ובין עולמי הרגשי באותם הימים. האם יחד עם השיער ינשרו אל האדמה חוכמתי, יכולת ההקשבה שלי, המקצועיות שלי כמטפל? התהייה הזו חלפה בראשי בתזמון שבו את הנעשה כבר לא ניתן היה להשיב.

זָקָן מְכֻבָּד גִּדַּלְתָּ
זֶה אוֹמֵר שֶׁלֹּא הִתְרָאֵינוּ
לְפָחוֹת חֲצִי שָׁנָה
חֲתִיכַת אֲמִירָה הַזָּקָן הַזֶּה

יֵשׁ לְךָ מַרְאֶה חָדָשׁ
אַתָּה נִרְאֶה צָעִיר
שִׁנִּיתָ מַשֶּׁהוּ בַּזָּקָן
קִצַּרְתָּ אוֹתוֹ
נָכוֹן?

עֲשׂוֹרִים בָּאִים וְחוֹלְפִים
זָקָן מִתְאָרֵךְ וּמִתְקַצֵּר
פָּנִים וּפְנִימִיּוּת
שָׁבִים וּמִשְׁתַּנִּים
מִזְדַּקְּנִים וּמַצְעִירִים
קָדִימָה שֶׁהוּא גַּם אָחוֹרָה
בֵּין קֶפְּטֶן קוּק הַמְּגֻלָּח לְמִשְׁעִי
לָרַב הַנּוֹשֵׂא אוֹתוֹ הַשֵּׁם
הַיָּשָׁן יִתְחַדֵּשׁ
וְהֶחָדָשׁ יִתְקַדֵּשׁ

כל הזכויות שמורות © אוגוסט 2022
זהר וילסון, ישראל

פוסטים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

גלילה למעלה