כשהשולחן בחר צד

לפעמים המציאות מניחה על השולחן אפשרות שלא חשבנו עליה

כשגרתי בארצות הברית, יום אחד מצאתי זרוק ברחוב שולחן עגול. שולחן כבד, עם רגל ותחתית מברזל ופלטה עגולה וכבדה, שמעליה היה מודבק לינוליאום.

הבאתי אותו הביתה, ועלה לי רעיון להפוך אותו למשהו אחר לגמרי. רציתי להביא חרסינות, לשבור אותן לחתיכות ולעשות מהן פסיפס על כל השולחן. לשלב גם חתיכות של מראה שבורה, ובסוף לשפוך מעל הכול אפוקסי שקוף, כך שתיווצר שכבה חלקה. מין יצירת אמנות שהיא גם שולחן מטבח.

ידעתי גם בדיוק איזו צורה אני רוצה ליצור במרכז הפסיפס: אום. הסמל שמוכר מהתרבות ההינדית ומהיוגה, ומייצג גם את הצליל "אום".

הייתה לי אז בת זוג אמריקאית, וכשסיפרתי לה על הרעיון היא ממש לא התלהבה. היא אמרה שהיא לא מרגישה יוגית, ולא רוצה שבמרכז שולחן המטבח בבית שלה יהיה סמל של אום.

שאלתי אותה: אז מה כן היית רוצה?

"ספירלה", היא אמרה.

אוף. ספירלה.

אני רציתי אום.

התאכזבתי, ובאיזשהו מקום גם התעורר בי משהו שלא רצה לרצות אותה. החלטתי שזה השולחן שמצאתי, זה הפרויקט שלי, ואני הולך לעשות עליו את מה שאני רוצה.

אום.

הבאתי את החומרים והתחלתי לעבוד.

השלב הראשון היה להסיר את הלינוליאום שהיה מודבק לפלטה. התחלתי לקלף אותו, וכשהסרתי אותו לגמרי נחשפה הפלטה שמתחת.

ואז ראיתי משהו שלא יכולתי לראות קודם.

מי שהדביק את הלינוליאום לשולחן, כנראה שנים רבות לפני שהשולחן הגיע אליי, לקח מברשת, טבל אותה בדבק וצייר באמצעות הדבק תנועה גדולה על פני הפלטה, כדי להצמיד אליה את הלינוליאום.

והתנועה שהוא צייר הייתה ספירלה.

עמדתי והסתכלתי עליה.

אני רציתי אום. בת הזוג שלי ביקשה ספירלה. החלטתי שאני לא מקשיב לה ועושה בכל זאת אום.

ועכשיו השולחן עצמו מדבר אליי.

אז ויתרתי על האום.

את הפסיפס שבתמונה בניתי לפי אותה ספירלה שמצאתי מתחת ללינוליאום. לכן היא גם לא ספירלה דקה ומדויקת בעובי אחיד. היא עוקבת אחרי התנועה הרחבה של המברשת שבה מישהו, שאני לא יודע עליו דבר, מרח פעם דבק על השולחן.

לפעמים אנחנו יכולים להתווכח הרבה – עם מישהו אחר או בינינו לבין עצמנו – על מה נכון ומה אנחנו רוצים. ואז מגיעה המציאות, ובכלל לא שואלת אותנו. היא פשוט מניחה על השולחן אפשרות אחרת – קשובה ומיוחדת יותר.

אוגוסט 2026