חזרתי הביתה לקראת עשר בלילה מיום של עבודה פיזית ושקיות של קניות מזון בידיי.
אני מוצאת במרפסת האחורית את בן הזוג שלי עם עוד חמישה גברים.
אחת לשבועיים מתקיים אצלנו מעל לעשור בחצר האחורית סביב האש מעגל גברים של בן הזוג שלי.
הם 12 גברים ועכשיו אני מוצאת שישה מהם במרפסת במקום מאחורה עם המדורה.
חצי רדומים הם מעדכנים אותי שלא כולם יגיעו היום ולכן אולי הם לא ידליקו את האש ויעשו במקום מפגש קצר במרפסת.
בלי לחשוב פעמיים, הנחתי את השקיות על הרצפה ואמרתי להם "אחריי."
הובלתי אותם למעמקי החצר, שם מתרחש הטקס. לא מתוך כוח, אלא מתוך תנועה נקייה.
חשבתי לעצמי – אני רק "אתניע" את זה, דחיפה קטנה והם כבר ימשיכו בעצמם.
אבל זה לא מה שקרה.
מצאתי את עצמי מוזמנת לתוך המבנה הטקסי שלהם…
אחד מהם אמר: "אם את כבר פה – צריך להדליק את האש."
אז הדלקתי. זרדים קטנים, אחר כך עצים גדולים יותר. כולל ברכה על האש.
עמדתי ללכת ומישהו אחר אמר:
"כן, אבל עכשיו זה הזמן של המשקה."
אז מזגתי לכולם וויסקי וברכתי גם עליו.
קמה ללכת ואז השלישי אומר: "תמיד יש אצלנו מוזיקה חיה."
אז שלפתי את הקוד, כלי תיפוף אינטואיטיבי המכוון לתדר של הצ'אקרות, וניגנתי. פשוט ניגנתי לתוך המעגל, צלילים מבורכים.
האש בוערת, המשקה נמזג, המוזיקה ריחפה – והם מסתכלים עליי ואומרים: "טוב, עכשיו צריך הנחיה."
אז הנחיתי.
התבקשתי לברך, להדליק, לכוון – היד ידעה בדיוק מה לעשות, המילים נבעו. לא מובילה, לא מתערבת – פשוט נוכחת בדיוק הנדרש.
בעצם, הנחיתי מעגל גברים פעיל ועקבי, המעגל הכי וותיק שאני מכירה, המתקיים למעלה מעשור, המעגל הכי משמעותי לאהוב ליבי ובכך לי, פתח את השער לנוכחות שלי – כאישה, כמנחה, כנשמה.
זה לא דבר מובן מאליו.
לא עבורם – שהסכימו להישען, להתמסר, להרחיב הגדרה שקטה של "מי מנחה פה".
ולא עבורי – שמצאתי את עצמי מחזיקה אנרגיה זכרית נקייה, בלי מאמץ להוכיח, בלי לצמצם את הנוכחות הנשית שלי.
רק אחרי שזה נגמר, בדיעבד, התבהר לי שכל אחד מהדברים שעשיתי באותו ערב – הם תפקידים אותם ממלאים ארבעה גברים שונים – איש אש, שר המשקאות, מוזיקאי, ומנחה. זה מסביר לי מדוע השובבים חייכו בכול פעם שהגישו לי תפקיד נוסף.
ואני עשיתי אותם. לא מתוך כוח. לא כדי "להוכיח". פשוט מתוך הליכה שקטה אחרי משהו שנבע דרכי.
וגם הם, מבלי לדבר על זה – הסכימו. הסכימו להשתנות, לקבל הנחיה אחרת, קול אחר, אנרגיה אחרת. אישה שמעולם לא הייתה בתוך המעגל – הוזמנה פנימה. הובילה.
הייתה שם פתיחה אמיתית.
לא של חוקים, אלא של לב. החזקה של מבנה ושל רוך, של אש והקשבה.
כשהמרחב פתוח באמת, גם מה שנראה לא אפשרי – קורה בדיוק, בזמן ובמקום.
כשהאנרגיה הזכרית פוגשת מרחב שמכיל אותה בלי לאיים עליה – היא לא רק מאזנת. היא נמסה. והיא מאפשרת, כשמבוטאת באדמה יציבה, היא יכולה להיות כוח מאזֵן ומרפא. לא צריך לקרוא לה בשם, לא לשייך לה מגדר. רק להסכים לתת לה לפעול – דרכנו. ומה שנראה בלתי אפשרי – כמו אישה שמנחה מעגל גברים סגור שקיים עשור – פשוט קורה.
דרך המדורה. דרך המשקה. דרך מוזיקה. דרך הקשבה.
זה עונה על צורך עמוק, של כולנו – שיהיה מי שיחזיק רגעים של מעבָר, של שינויים, של תנועה, מבלי לקחת שליטה. שיהיה מרחב שאפשר לפגוש בו גם מבנה וגם הקשבה. שנוכל לפעול מתוך אמון, לא מתוך הגדרה אישיותית.
אולי זה מה שמעגלים מבקשים, לא תשובות. לא היררכיה. אלא נוכחות שיכולה להכיל.
והשקיות עם הקניות? הכילו את הזמן, כאילו גם הן ידעו שהיה צריך לתת למשהו אחר לקרות.
זה פחות סיפור עליי.
זה יותר סיפור על איך דברים נפתחים – כשאף אחד לא מנסה להחזיק אותם בכוח.
לפרטים אודות הצטרפות למעגל גברים
