כשמשביעו רעב – ומה קורה כשמשביעו שבע

על השנים שבהן הליבידו ניהל אותי, ועל הדרך בה אני מגלה אפשרות אחרת של חיבור ושובע

רוב חיי היצר המיני היה כוח אדיר בתוכי.
כוח שנתן תחושת חיים, עוצמה והרפתקה, וגם היה מקור לגאווה – אפילו חלק מהזהות שלי, גאווה מהסוג שקצת מביך להודות בה, כמו תרנגול זכר שמנפח נוצות.
אבל זה היה גם כוח שלא פעם ניהל אותי – וכוח שלא תמיד היה פשוט לחיות איתו.

בגיל העשרה הוא התפרץ.
בשנות העשרים הוא כבר ניהל חלקים גדולים מהחיים.
בשלושים ובארבעים הוא עדיין בער בי – לפעמים אפילו יותר.

וגם בשנות החמישים.

זה אולי מפתיע, אבל עד גיל חמישים ושמונה בערך הליבידו שלי היה עדיין חזק מאוד.
אני מניח שיש בזה משהו באופי שלי ובאנרגיה של היצר,
אבל אולי גם בדרך החיים שבחרתי – מעדיף אוכל אמיתי על פני מזונות מעובדים, משתדל ללכת לישון לא מאוחר מדי
ושנים של תרגול צ'י קונג, עבודה עם אנרגיית החיים.

יש בתרגול הזה משהו שמזין את הכוח החי בגוף.

אבל יחד עם הכוח הזה
היה גם משהו מאוד לא נוח.

חלקים גדולים מהחיים שלי היו סביב המיניות.
בתקופות שלא הייתי בזוגיות – חיפוש כמעט מתמיד.

וגם בתוך זוגיות היו לא פעם פערים גדולים.
היצר שלי היה יכול לרצות מין שוב ושוב, אפילו כמה פעמים ביום,
בעוד שבנות זוג היו במקום אחר לגמרי.

זה יצר הרבה מאבקים שקטים.

היו גם מערכות יחסים שנשארתי בהן רק בגלל המשיכה.
ולעומתן נשים עמוקות, רגישות, שרצו בי באמת –
אבל כשהאש המינית דעכה, איבדתי עניין.

לפעמים אפילו מצאתי בהן פגמים
רק כדי שאוכל ללכת הלאה ולחפש את ההתלהבות הבאה.

בדיעבד אני רואה עד כמה המיניות ניהלה אותי.

בור שלא מתמלא

היו גם הרפתקאות.
סערות.
סיפורים שהאגו אוהב להתרברב בהם.

אבל היום, כשאני מביט בהם לאחור,
אני רואה גם משהו אחר:

מין בור שלא מתמלא.

כמה שהיה – רציתי עוד.

יש משפט מהתלמוד שתמיד דיבר אליי:
"איבר קטן יש לו לאדם – מרעיבו שבע, משביעו רעב."

ובשנים ההן הרגשתי את זה על עצמי.
ככל שנתתי ליצר להוביל –
כך הוא דרש עוד ועוד.

משהו מתחיל להשתנות

היום אני בן שישים.

לפני שנתיים משהו התחיל להשתנות.
הליבידו נחלש.

בהתחלה זה הפחיד אותי.

אבל יחד עם הפחד הופיעה גם תחושה מפתיעה של רוגע.

כאילו כוח אדיר שניהל אותי כל החיים
התחיל להרפות קצת מההגה.

אני בזוגיות עם אישה שאני אוהב מאוד
ושם לב למשהו חדש.

כשהקשר הרגשי בינינו עמוק – גם המיניות מתעוררת.
וכשיש בינינו ריחוק רגשי – היצר נחלש.

פעם זה היה כמעט הפוך.

המפגש שמתחת לפני השטח

עם השנים התחלתי להבין משהו נוסף על מערכות יחסים בין גבר לאישה.

יש תיאוריה שאומרת שלכל גבר יש בתוכו גם חלק זכרי וגם חלק נקבי,
ולכל אישה יש בתוכה גם חלק נקבי וגם חלק זכרי.

וכשגבר ואישה נפגשים,
לא נפגשים רק שני אנשים –
נפגשות גם השכבות הפנימיות שלהם.

החלק הנקבי שבגבר
פוגש את החלק הזכרי שבאישה.

ושם, מתחת לפני השטח,
נוצרים לא פעם הקשיים והריבים –
כשהזכרי הפגוע של האישה
פוגש את הנקבי הפגוע של הגבר.

לפני עשרים ושש שנים פגשתי את הרעיון הזה בפעם הראשונה.

הייתי בהודו, בסדנה שנקראת Inner Man, Inner Woman.

במשך חמישה ימים הגברים הפכו לנשים והנשים לגברים.
היינו צריכים להתלבש אחרת, לדבר אחרת, להתנהג אחרת.
אפילו נדרשתי לגלח את הזקן.

יצאנו לדייטים –
אני בתור "אישה",
והנשים בתור "גברים".

זו הייתה סדנה עמוקה מאוד.

אבל אם אני כנה עם עצמי,
באותה תקופה הבנתי רק חלק קטן ממנה.

ברמה ההתפתחותית שהייתי בה אז
זה נשאר בעיקר רעיון תיאורטי.

שנים חלפו עד שהתחלתי באמת להבין את הדברים האלה.

והיום אני מרגיש שמשהו שם החל להתרפא.

כאילו החלק הנקבי בתוכי נעשה פחות במלחמה.

והמיניות כבר לא רק סערה של יצר,
אלא משהו שמופיע מתוך קשר.

לפעמים אני עדיין מתגעגע לעוצמה של פעם.
לביצועים, להרפתקאות.

אבל כשאני מביט על החיים היום
אני גם מחייך.

יש משהו משחרר בזה
שהיצר כבר לא מחזיק את ההגה.

שיש גם דרך אחרת.
דרך שבה לא נשארים רק עם "משביעו רעב",
אלא מתחילים להכיר גם
את האפשרות
של משביעו – שבע.

צילום: נופר סתיו אבן אור
פברואר 2019

מרץ 2026