אתמול הייתי בטיפול.
כמטפל, אני יודע כמה זה חשוב.
לא רק למי שמגיעים אליי — אלא גם לי.
מאז שהתחלתי ללוות אנשים, אני בעצמי בטיפול.
אני מבין כמה משמעותי לעצור, לנשום, ולהקשיב למה שקורה בתוכי.
כשהגעתי אל המטפלת אתמול, נכנסתי עם כאב ראש חזק.
מה שאני אוהב בטיפול הזה, זה שהוא לא רק מילים.
הוא גם סומטי. מתייחס לגוף, למערכת העצבים.
מאפשר לי לשבת, להאט, להרגיש.
גם את הכאב. וגם את מה שמעבר לו.
פתאום, שם בכורסה, אני נזכר —
רק לפני כמה ימים סיימתי להנחות סמינר של שלושה ימים ללוחמי גבעתי.
גברים שיצאו יומיים לפני כן מהתופת של עזה.
בכפר מעבר, המיזם שלנו, הייתי איתם יחד עם הצוות המדהים.
שלושה ימים של תהליך. של שחרור. של חיבור.
ולבסוף — מעגל הסיום.
והודיה.
הם שיתפו:
מה הם גילו על עצמם,
מה נפתח,
מה התרכך.
שלושה ימים — ושמיים וארץ בין מי שנכנסו לבין מי שיצאו.
והם חיבקו.
ואמרו תודה.
כנה. נוגעת. חזקה.
ואני קיבלתי.
אבל מיד אחר כך — המשכתי הלאה.
להכין את הסמינר לקבוצת הלוחמים הבאה.
למטופלים.
לזוגות.
לתלמידים.
לא עצרתי.
לא שָׁהִיתִי.
לא נתתי לטוב הזה להיספג עד הסוף.
ואז — אצל המטפלת, זה תפס אותי.
כאב עמוק עלה.
ודמעות.
בכי שלא בכיתי כבר חודשים.
בכי עמוק.
ולפתע — כאב הראש פשוט עבר.
נמס.
והבנתי:
אי אפשר לרוץ בלי לעצור.
אי אפשר להחזיק כל כך הרבה טוב בלי להרגיש אותו.
בלי לאפשר לו לחדור פנימה.
לגוף.
ללב.
השהות הזאת, ההאטה — הן חלק מהריפוי.
חלק מהנתינה.
חלק מהחיים.
לא רק עבורם.
גם עבורי.
בתמונה: מחוץ לווילה בגבול לבנון בה אנו מקיימים את הסמינרים ללוחמים.




