לאן יותר קל לך ללכת?

מה קורה בגוף, בלב ובזהות של לוחם כשהוא חוזר הביתה – ומדוע לפעמים קל יותר לחזור לשדה הקרב מאשר לסלון

בסמינרים של כפר מעבר לצוותי לוחמים אנחנו עושים תרגיל שנקרא "מעברים".

כל לוחם מתבקש להביא שני חפצים:
חפץ אחד שמזכיר את הבית.
וחפץ אחד שמזכיר את הצבא או את הלחימה.

אנחנו יוצרים באולם שני אזורים.
בצד אחד – החפצים של הבית.
בצד השני – החפצים של הצבא.
ליד החפצים הצבאיים תלויים גם הקולבים עם החולצות הצבאיות.
שורה של מדים. ריח מוכר. בד מוכר. זהות מוכרת.

ואז אנחנו מבקשים מהם פשוט ללכת.

לנוע בין שני האזורים.
ולשים לב.

מה קורה בגוף?
מה קורה בנשימה?
איזה מחשבות עולות?
איפה קל יותר לעמוד?
לאן הרגליים הולכות כמעט מעצמן?

ופעמים רבות, למרות מה שאנחנו נוטים לחשוב,
הרבה יותר קל להם לצעוד אל אזור הלחימה.

לא כי הם אוהבים מלחמה.
לא כי הבית לא חשוב להם.

אלא כי שם יש בהירות.

בצבא יש תפקיד.
יש משימה.
יש היררכיה.
יש אחים לנשק.
יש זהות חדה וברורה.

הגוף יודע בדיוק איך להיות שם.

בבית יש משהו אחר.
רוך.
ציפייה לקרבה.
ילדים שרוצים אבא.
בת זוג שרוצה נוכחות.
הורים שמבקשים שיחה.

אין פקודות.
אין נוהל קרב.

ולמערכת עצבים שהייתה חודשים בדריכות –
רוך יכול להרגיש כמעט מסוכן.

דריכות היא מוכרת.
אדרנלין הוא מוכר.
תפקוד הוא מוכר.

אבל לשבת בסלון ולנשום?
להקשיב לילד מספר על היום שלו?
להיות בלי משימה?

לפעמים זה הרבה יותר מאתגר.

יש גם אשמה שקטה.
הם ראו דברים שהבית לא ראה.
איבדו חברים שהבית לא הכיר.
נשאו משקל שאי אפשר לשים על השולחן ליד הקפה.

ובמרחב של הלחימה יש גם משהו שרבים לא מדברים עליו –
אחווה.
רעות.
חיבור גברי עמוק וברור.

בבית האהבה קיימת –
אבל השפה אחרת.

התרגיל הזה לא בא לבחור צד.
הוא בא להראות את הפער.

הוא מאפשר לציבור להבין דבר פשוט וכואב:
המעבר מהחזית לבית הוא לא נסיעה ברכב.
הוא מעבר זהות.
מעבר מערכת עצבים.
מעבר בין עולמות.

ואם לפעמים נדמה לכם שלוחם שחזר הביתה "מתגעגע לצבא" –
אולי הוא לא מתגעגע למלחמה.
אולי הוא פשוט עדיין לא מצא איך להיות שלם גם בבית.

בתמונה העליונה: שותפי להנחיה ערן מרקוז מחזיק עם הלוחמים את מרחב הבית.
בתמונה התחתונה: הלוחמים מביטים באזור המסמל את הצבא והלחימה.

פברואר 2026