למה לא הצלחתי לצלוח את "סיינפלד" ו"חברים", ומה מצאתי דווקא בג'רי סיינפלד בן ה-72.
לא הצלחתי להתחבר ל"סיינפלד".
אני יודע שזו נחשבת לאחת הסדרות הקומיות הגדולות והחכמות שנעשו, ושיש אנשים שמצטטים ממנה סצנות שלמות עד היום. ניסיתי. באמת שניסיתי. נדמה לי שצלחתי בערך שלושה פרקים.
קריימר הצחיק אותי, היו סיטואציות מצחיקות, ויכולתי להבין את החוכמה שבהומור. אבל היה לי קשה להיות עם הדמויות.
אני מבין שזה במידה רבה הרעיון. אלה לא אנשים שאמורים להיות מופת לאנושיות. הם אגואיסטים, קטנוניים, עסוקים בעצמם, וזה בדיוק החומר שממנו עשויה הקומדיה.
אבל להבין את זה לא גרם לי ליהנות יותר מהשהייה במחיצתם.
אפילו ג'רי הצעיר היה לי קשה לצפייה. לא התחברתי לדמות שלו, ואפילו הקול שלו נשמע לי כאילו הוא מנוזל כל הזמן. משהו בו פשוט לא עבר לי טוב.
לפני כמה שנים הבת שלי התחילה לצפות ב"חברים". היא הייתה אז בערך בת שתים עשרה, וזו הייתה סדרה שהיא יכלה לראות שוב ושוב.
התחלתי לצפות איתה, ובהתחלה חשבתי: אה, הנה משהו אחר. יותר חם, יותר נעים, פחות אפרורי מ"סיינפלד".
אבל ככל שראיתי עוד פרקים, קרה לי משהו דומה. גם שם התחלתי פחות ופחות לחבב את האנשים. הרגשתי לא מעט צביעות ביחסים, שקרים קטנים, מניפולציות, התנהגויות שלא היה לי נעים לראות.
הבת שלי חוותה אותם בדיוק להפך.
היא ממש אהבה את הדמויות. היא הרגישה שהייתה רוצה להיות חברה שלהם. לשבת איתם בבית הקפה, על הספה, להיות חלק מהחבורה הזאת.
וזה מעניין אותי, כי בדרך כלל אני ממש לא צריך לחבב דמות כדי ליהנות מסרט או מסדרה. ראיתי לא מעט דמויות שלא הייתי רוצה לפגוש במציאות, ובכל זאת הייתי מרותק אליהן.
אבל משהו דווקא באנשים של "סיינפלד" ו"חברים" עורר בי סלידה שהקשתה עליי להמשיך לצפות, ואני לא לגמרי יודע להסביר למה. מעניין גם ששתיהן מתרחשות בניו יורק, עיר שבה חייתי 16 שנה, ושגם איתה היו לי יחסים מורכבים, הרבה אהבה לצד לא מעט קושי. העולם שבו הן מתרחשות היה מוכר לי מאוד, ובכל זאת גם המוכרות הזאת לא גרמה לי להרגיש קרוב יותר לאנשים שעל המסך.
והיום קרה משהו משעשע.
ראיתי קטע מריאיון עם ג'רי סיינפלד של היום. הוא סיפר ששלושת המפתחות שלו לחיים מוצלחים הם מדיטציה, אימון משקולות ואספרסו.
אהבתי את השילוב הזה. יש בו משהו שמחבר עולמות: מדיטציה שלוקחת פנימה, משקולות שמחברות לגוף ולכוח, ואספרסו שהוא פשוט אחת מהנאות החיים. קצת שמיים, קצת אדמה, וקפה טוב באמצע.
הוא הצחיק אותי, אבל בעיקר היה לי נעים להקשיב לו.
הסתכלתי עליו וחשבתי כמה השנים עשו איתו חסד.
סיינפלד היום בן 72. הוא נראה פנטסטי בעיניי. אבל זה לא רק שהוא נראה טוב לגילו. בעיניי הוא נראה היום הרבה יותר טוב מכפי שנראה בצעירותו. יותר איש. יותר גבר. יש בו איזו נוכחות שלא ראיתי בג'רי הצעיר של הסדרה.
ואולי יש כאן משהו שאני אוהב בהתבגרות. לפעמים השנים לא רק מוסיפות קמטים ולוקחות שיער. לפעמים הן מוסיפות לאדם משהו: משקל, נוכחות, עומק.
ואולי גם הופכות מישהו שלא רציתי לבלות איתו אפילו שלושה פרקים, לאדם שאני שמח לשבת ולהקשיב לו מדבר.
בתמונה: ג'רי סיינפלד במהלך ביקור תמיכה בישראל בדצמבר 2023, לאחר אירועי 7 באוקטובר. צילום: צפריר קרן, Wikimedia Commons, ברישיון CC BY-SA 3.0. התמונה נחתכה.
אוגוסט 2026
