בין שבט לרוח שקטה

על קנאה באבות מרובי ילדים, על אידיאל של כוח, ועל ההסכמה ללמוד להיות מי שאני עכשיו

מדי פעם בשישי בערב אני הולך לבית הכנסת השכונתי, החממה.
קבלת שבת עם הרבה שירה וריקודים, אקסטזה, אחווה גברית טובה, ילדים שמתרוצצים בין הרגליים.

שם אני רואה אותם.
אבות עם ארבעה, חמישה, שישה ילדים.
אחד על הכתפיים, אחד אוחז ביד, שניים רצים קדימה.

ויש שם אור.

אני רואה אותם גם אחר כך – בהליכה בשבת ברחוב.
בדרך לבית הכנסת או בחזרה ממנו.
לפעמים בימים אחרים.
האישה לצידם, הילדים סביבם, תנועה משפחתית אחת.
ומה שתופס אותי במיוחד הוא הנינוחות.
האור בעיניים של האבא.
הטוב הפשוט הזה של מישהו שנמצא בתוך החיים שלו ולא נאבק בהם.

ואני מרגיש משהו זז בי.

אני בן 60.
אבא לילדה אחת בת 16.
אבא שהפך לאבא בגיל 44.
וכשאני רואה אותם – עולה בי מחשבה שקטה אבל חדה:
אולי חסר לי משהו.

אולי יש בהם איכות שאין בי.

איכות של גבר שמחזיק שבט.
שמחזיק הרבה חיים בבת אחת.
שיש לו את הכוחות לזה.

ואני מסתכל על עצמי.
עם ילדה אחת.
עם אישה אחת.
ואפילו זה – לא תמיד פשוט לי.

המחשבה על תינוק עכשיו מורכבת עבורי.
יש בה גם דגדוג. גם רוך. גם איזה ניצוץ של התחלה חדשה.
ובאותה נשימה – היא מאיימת.
פיזית. אנרגטית. קיומית.

אבל הקנאה – לא נעלמת.

כי זה לא רק מספר הילדים.
זה משהו אחר.
זה המבט הזה של "אני בתוך החיים עד הסוף".

ואז אני מתחיל להשוות.

אני מכיר גם אחרים.
אנשים בלי ילדים בכלל.
חלקם בחרו בזה במודע.
חלקם רצו ולא הסתדר להם.
יש כאלה עם ילד אחד כמוני.
יש כאלה שהילדים כבר גדלו והבית שקט.

אני נע בין קהילות שונות – דתיים, חילונים, בורגנים, פריקים, לוחמים, אנשי רוח.
אני לא שייך לזן אחד.
אני רואה הרבה מודלים של חיים.

ועדיין, משהו באבות מרובי הילדים האלה נוגע בי.

זה גורם לי להרגיש לרגע קטן – אולי אני פחות.

פחות עוצמתי.
פחות רחב.
פחות "גבר של שבט".

ואז אני שואל את עצמי שאלה שמפסיקה להשוות ומתחילה לברר:

האם אני באמת רוצה את החיים שלהם?
או שאני רוצה את התחושה שהם מקרינים?

כי אם אני כנה –
אני עובד מהבית.
יש לי קליניקה בחצר בה אני פוגש גברים וזוגות.
אני גם נוסע למקומות מרוחקים כדי להחזיק קבוצות של גברים ולוחמים.
ימים שלמים של עומק רגשי.
שם אני יציב.
שם אני יודע להחזיק.

אבל בבית – אני זקוק לשקט.
לדשא. לעצים.
להליכה בלי יעד.
למרווח בין פגישה לפגישה.

ואולי קל לי לחשוב שאני כבר מחזיק שבט דרך העבודה,
ובינתיים לא לשים לב שאני שוחק את המרחב השקט שאני כל כך צריך.

אולי הקנאה היא לא באמת בקשר לכמות ילדים.
אולי היא קשורה לאידיאל של כוח.

אולי אני מסתכל עליהם ואומר:
איזו עוצמה יש להם.

ורק לאט לאט אני מתחיל להבין –
עוצמה באה בהרבה צורות.

יש עוצמה של ריבוי.
ויש עוצמה של ריכוז.

יש גבר שהחיות שלו מוזנת בעיקר מהדופק של בית מלא ילדים.
ויש גבר שהחיות שלו מוזנת בעיקר משקט עמוק שממנו הוא יוצא אל העולם.

ואז מתחילה להתגלות הבנה עדינה יותר.
לפעמים ההתבגרות היא לא להרחיב את החיים – אלא להסכים לצורה שלהם.

לא להיות מי שאני חושב שנכון להיות.
לא לאמץ ארכיטיפ שמרגש אותי מרחוק.
אלא ללמוד להיות מי שאני עכשיו.

ויש בזה גם ויתור שקט.
לא ויתור על חיים –
אלא ויתור על דימוי מסוים של חיים.

מין פרידה קטנה מהגבר שיכול היה להיות אב לשבט ביולוגי גדול,
והסכמה לפגוש את הגבר שאני –
שמחזיק אחרת.

עם הקצב שלי.
עם הצורך שלי בשקט.
עם הדרך שבה אני מחזיק אנשים.
ועם הגבולות של האנרגיה שלי.

ואז משהו בי נרגע.

לא כי הקנאה נעלמת בבת אחת.
אלא כי היא מתחילה להשתנות.

בהתחלה היא הייתה חדה.
כמעט צורבת.
מין מחשבה כזו שאומרת – אולי אני פחות.

אבל כשאני נשאר איתה עוד רגע,
כשאני לא ממהר לדחות אותה ולא ממהר לפעול מתוכה,
משהו בה מתרכך.

היא כבר לא קנאה שמכווצת.
היא הופכת לסקרנות.
להערכה.

אני מסתכל עליהם שוב –
ורואה איכות.
רואה כוח.
רואה שריר נפשי מפותח.

ואז אני מבין –
מה שעובר בי הוא לא מאבק על זהות,
אלא תהליך של ללמוד להיות מי שאני.

הקנאה לא בהכרח נעלמת.
משהו בה מתחיל להשתנות.
אוספת לתוכה איכות נוספת –
איכות של התפעלות.

אני מתפעל מהזן הזה של גברים.
מהיכולת שלהם.
מהשריר הנפשי שלהם.

אבל אני לא הם.

והאיכות שלי –
אולי היא לא שבט ביולוגי גדול,
אלא החזקה עמוקה.
קהילתית.
רוחנית.
ומדויקת למבנה הנפש שלי.

ואולי יותר מהכול,
ההתבוננות הזאת מזמינה אותי לא להביא עוד חיים לעולם –
אלא לפנות יותר מקום לחיים שכבר כאן.
ליצור יותר משבצות של שקט.
לא להיבלע לעבודה.
להיות נוכח.

לא פחות.
פשוט אחרת.