ילדה עם צמות אדומות עומדת בין קירות מים עצומים ומפרידה את הים לשניים, יוצרת שביל יבש שבו צועדים אנשים מאחוריה - דימוי של חופש, מעבר מצר למרחב ופתיחת דרך חדשה.
תמונה של זהר וילסון

זהר וילסון

יום חופש שווה משהו – רק למי שיש לו ממה לקחת חופש

מה באמת נותן תחושת חירות?

יש את הסיפור הזה על בילבי.

בילבי היא לא ילדה רגילה.
היא גרה לבד בבית גדול, עם סוס שחי איתה בתוך הבית,
אין לה אימא,
ואבא שלה – קפטן, פיראט, רוב הזמן בכלל בים.

היא גם חזקה מאוד –
היא יכולה להניף סוס באוויר עם הידיים שלה.

אין לה מסגרת.
אין לה בית ספר.
אין לה לוח זמנים.
היא חיה לפי החוקים שלה.

ולידה גרים טומי ואניקה.
אח ואחות, ילדים "רגילים".
כל בוקר הם הולכים לבית ספר, עם שגרה, עם סדר.

בילבי מאוד אוהבת אותם, והם מאוד אוהבים אותה,
אבל הם חיים בעולמות שונים לגמרי.

ואז יום אחד
בילבי פוגשת אותם באמצע היום, מחוץ לבית.

היא שואלת אותם:
למה אתם לא בבית ספר?

והם עונים לה:
יש היום יום חופש.

ובאותו רגע
בילבי מקנאה.

איזה כיף לכם, היא אומרת להם,
גם אני רוצה יום חופש.

וזה רגע מצחיק,
אבל גם מאוד מדויק.

כי בילבי – שכל החיים שלה הם חופש –
כמהה ליום חופש.

זה נוגע בי

וזה נוגע בי.

כי זה מזכיר לי עד כמה החוויה שלנו היא יחסית.

בתקופות עמוסות,
עשר דקות של הפסקה,
חצי שעה לשבת עם קפה –
זה לא רק אוויר לנשימה.

אלה רגעים של עונג
שאנחנו רוצים שיימשכו לנצח.

אבל בתקופות שבהן יש לנו את כל הזמן בעולם –
אותן עשר דקות, אותה חצי שעה –
מרגישות כמו כלום.

לא כי הזמן השתנה,
אלא כי המשמעות שלו השתנתה.

והיה לי שלב כזה בחיים.

תקופה שהייתי בין עבודות.
לא היה לי הרבה מה לעשות.

מבחוץ זה נראה כמו חלום –
זמן פנוי, בלי לחץ, בלי מחויבות.

אבל מבפנים זה לא הרגיש ככה בכלל.

לא היה לי חשק לצאת.
לא היה לי חשק לפגוש חברים.
לא הייתה תנועה.

ובת הזוג שלי אז ניסתה להיות שם איתי.
היא אמרה לי:
"זה בסדר, אתה לא חייב.
אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה."

וזה נאמר בטוב. באמת.

אבל זה לא עזר לי.
זה אפילו הכאיב יותר.

כי זה לא היה עניין של "חייב" או "לא חייב".
זה היה חוסר כיוון.

והמשפט הזה – "אתה לא חייב" –
רק פגש את המקום הזה בי
שכבר לא ידע מה כן.

ליל הסדר

בעוד יומיים נחגוג את ליל הסדר.

אנחנו מדברים על חירות,
על יציאה ממצרים.

"מִן־הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ,
עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ."

והמילה הזאת – מצר –
לא נשארת רק בתוך הסיפור של פסח.

היא חיה גם עכשיו.
אפילו בשמות שאנחנו שומעים בחדשות,
כמו מצר הורמוז.

מצרים גיאוגרפיים,
ומצרים פנימיים.

יש בזה משהו עמוק:

זה לא מספיק לצאת מהמצר.

כי אפשר לצאת מהמצר –
ולהישאר אבודים במרחב.

ומה שאני מבין היום, בדיעבד על התקופה ההיא,

זה שלא הייתי צריך פחות לחץ.
הייתי צריך כיוון.

בצ'י קונג, אומנות לחימה רכה שאני מתרגל ומלמד,
מדברים הרבה על צ'י – כוח החיים.

אבל יש משהו שקודם לצ'י.

הוא נקרא אי.

אי זו כוונה.

בלי כוונה –
אין באמת תנועה.

גם אם מבחוץ הכול נראה פתוח.

כי
עומס מתוך בחירה – יכול להרגיש חי.
וחופש בלי כיוון – יכול להרגיש ריק.

ויום חופש שווה משהו –
רק למי שיש לו ממה לקחת חופש.

פסח ה'תשפ"ו, מרץ 2026

שתפו חברים

פוסטים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top
דילוג לתוכן