אדם יושב באמבטיית קרח ביום קיץ שטוף שמש, כשהמים מגיעים עד לחזהו. הוא חובש כובע בהיר ומביט למצלמה בהבעה רגועה, וברקע נראים מדשאה, מרפסת ומבנה אבן.
תמונה של זהר וילסון

זהר וילסון

באתם בשביל המזגן?

איך גיליתי את המזגן הפנימי שלי.

לפני כמה שנים לימדתי בפסטיבל שהתקיים באמצע חודש יולי.

פעילויות רבות התקיימו בחוץ – ההופעות, מסיבות הריקודים, מתחם האוכל, בר השייקים, פינות הישיבה. היו גם מבנים ממוזגים שבהם התקיימו הסדנאות, ולא פעם הייתי צוחק עם האנשים שנכנסו אליי לסדנה.

"הגעתם בשביל הסדנה, או בגלל המזגן?"

יותר מפעם אחת אנשים חייכו והודו:
"למען האמת… באנו בעיקר בגלל המזגן."

באחד הימים גיליתי שבפסטיבל פועל גם מתחם של אמבטיות קרח. המדריכים שם ליוו אנשים שמעולם לא התנסו בכך – נשימות, כניסה הדרגתית למים הקפואים, ותמיכה לאורך כל התהליך.

מכיוון שכבר היה לי ניסיון בטבילות קרח, שאלתי את האחראי אם אוכל לטבול בעצמי. הוא הסכים, ביקש תשלום סמלי, ונכנסתי.

הטבילה הייתה בסביבות אחת בצהריים.
ואז קרה משהו שלא ציפיתי לו.
במשך ארבע השעות הבאות הסתובבתי בפסטיבל, בחום של יולי, ופשוט… היה לי נעים.

לא היה פחות חם בחוץ.
אבל בתוכי הרגיש כאילו מישהו הפעיל מזגן.

לא היה לי צורך באולמות הממוזגים. ישבתי בחוץ, הסתובבתי בין האנשים, צפיתי במופעים, והגוף שלי הרגיש מאוזן.

מאז, בפסטיבלים המתקיימים בקיץ ויש להם מתחם אמבטיות קרח, אני משתדל לטבול בשעות הצוהריים המוקדמות.

לא כדי לאתגר את עצמי.
לא כדי להוכיח משהו.
פשוט כדי להפעיל את המזגן הפנימי שלי לשעות החמות של היום.

יולי 2026

שתפו חברים

פוסטים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top
דילוג לתוכן