זו חוויה אישית שלי, כפי שחוויתי אותה.
אני משתף לא כדי לפגוע, אלא כדי להתבונן במשהו עמוק יותר שקורה בינינו כבני אדם.
הבת שלי הגיעה בשעה טובה לגיל 16.
רגע של מעבר. גם עבורה, וגם עבורי כאבא.
לקח זמן רב עד שהצלחנו להשיג תור להנפקת תעודת זהות. לקחנו יום חופש מהעבודה, נסענו, והגענו.
בכניסה חיכו אנשים רבים — עייפים, מתוסכלים, חסרי ודאות.
מסתבר שכל עמדות השירות העצמי מקולקלות, קראו לטכנאי, לא ידוע מתי יגיע, ולא טרחו לשלוח סמס למוזמנים שאין טעם שיגיעו.
“תבואו מחר”.
מחר לא היה אפשרי.
הפסדנו יום עבודה, חיכינו, ניסינו להבין מה עושים הלאה.
שאלנו שאלה פשוטה — האם ביום אחר אפשר להגיע עם התור הקיים, או שצריך לקבוע תור חדש — והתשובה שחזרה שוב ושוב הייתה:
“לא יודעים”.
בשלב מסוים יצא מנהל.
המפגש אתו היה קשה. לא בגלל התקלה — אלא בגלל האופן.
צעקות, תשובות סותרות, ואמירות אישיות כלפי אנשים.
לי הוא אמר בלעג:
“תראה איזה שרשרת יש לך על הצוואר”.
לאחרים נאמרו הערות פוגעניות אחרות, כולל על המראה שלהם.
וכשמי מהנוכחים בחר לצלם את ההתנהלות — התגובה הייתה איום:
“אני אביא לך משטרה, מה אתה מצלם אותי?”
זה היה רגע שבו משהו נסדק.
לא רק השירות — אלא הכבוד הבסיסי.
וזה חשוב לי לומר:
לא נפגעתי מהערה על השרשרת.
נפגעתי מהרעיון שמי שנמצא בעמדת סמכות מרשה לעצמו לעבור מהתפקיד — אל האדם שמולו.
ממתן שירות — להקטנה.
ובעיקר חשבתי על הבת שלי.
זו לא הייתה רק המתנה לתעודת זהות.
זה היה שיעור לא מתוכנן על איך נראית סמכות כשהיא בלחץ.
ואיך נראית מערכת כשאין לה תשובה — והיא שוכחת שיש מולה בני אדם.
כאבא, ניסיתי להישאר נוכח.
לא להעליב חזרה, לא להסלים, לא לאבד את האנושיות — גם כשזה לא פשוט.
וזה קרה ביום השמיני של חנוכה.
יום שלא מדבר על אור גדול ודרמטי, אלא על אור שמתעקש להישאר.
אור קטן, יומיומי — של כבוד, של שפה, של יחס.
הפוסט הזה לא נכתב כדי “להפיל” אדם כזה או אחר.
הוא נכתב כתזכורת:
המבחן האמיתי של מערכת — ושל בני אדם בתוכה —
הוא לא כשהכול עובד,
אלא כשמשהו מתקלקל.
ובמיוחד אז —
איזה אדם אתה בוחר להיות
מול מי שעומד מולך.
בתמונה: השרשרת. למה לדעתכם היא כל-כך הפעילה אותו?
הפתעה: יש המשך משמח לסיפור
חנוכה, דצמבר 2025
