מחנך את הציבור מהמרפסת

פעם הייתי כל כך מרוצה מהדרך שמצאתי להתמודד עם נהגים צופרים, שאפילו רציתי שיצלמו אותי עושה את זה לטלוויזיה.

בצעירותי גרתי בתל אביב, ברחוב קטן ושקט. מדי פעם הייתה עוברת בו מכונית, ואם לפניה נסעה מכונית קצת לאט מדי לטעמו של הנהג, מיד הייתה מגיעה הצפירה.

ישראלים הרי אוהבים לצפור.

וברחוב מגורים קטן ושקט, כל צפירה כזאת נשמעת היטב.

במרפסת שלי, בקומה השנייה, היה עציץ עם גושי אדמה קטנטנים, אפילו קטנים מחצץ. יום אחד, כשמכונית צפרה ברחוב, לקחתי חתיכה קטנטנה כזאת והשלכתי אותה למטה. היא נחתה על גג המכונית ועשתה "טק". שום נזק, שום שריטה, רק טק קטן ומפתיע.

הנהג הסתכל סביבו ולא הבין מאיפה זה הגיע.

מאוד נהניתי מזה.

מאותו יום, כשמישהו היה צופר מתחת לבית, לפעמים הייתי שולח אליו מלמעלה עוד "טק" קטן. הייתי מדמיין את הנהג עושה אחד ועוד אחד ומבין שהטק שנחת לו על הגג קשור איכשהו לצפירה שלו.

הרגשתי שאני מחנך את הציבור.

באותה תקופה סיימתי לימודי משחק, ופנו אליי עם הצעה להשתתף בסדרת טלוויזיה. זה היה משהו שהיום אולי היינו קוראים לו שילוב של דוקו-ריאליטי ועלילה, כשהרעיון היה שאני בעצם משחק את עצמי.

נורא התלהבתי.

ומיד ידעתי איזו סצנה אני רוצה שתהיה שם: אני במרפסת, נהג צופר ברחוב, ואני משליך לעבר המכונית את חתיכת האדמה הקטנטנה שלי.

חשבתי שזו סצנה נהדרת. מצחיקה, קצת חתרנית, ובעיקר חינוכית.

הרגשתי קצת כמו נתן זהבי ב"זהבי עצבני". מישהו שלא רק רואה את העוולות הקטנות של החיים, אלא גם עושה משהו בנידון.

בסופו של דבר הסדרה לא יצאה לפועל.

היום אני ממש מודה על כך.

כי כשאני מסתכל אחורה על הסיפור הזה, אני עדיין חושב שצפירות מיותרות ברחוב מגורים הן דבר מעצבן ומפריע. אבל אני כבר ממש לא אוהב את הדרך שבה בחרתי "לחנך" את הנהגים.

ומה שמעניין אותי במיוחד הוא שלא עשיתי אז משהו שידעתי שהוא מטופש והתחרטתי עליו אחר כך.

בדיוק להפך.

הייתי כל כך מרוצה מעצמי, שרציתי שיצלמו אותי עושה את זה וישדרו את זה בטלוויזיה.

יש משהו קצת מטלטל במפגש עם גרסה קודמת של עצמנו, שהייתה בטוחה לחלוטין שהיא צודקת.

ואולי אחד הדברים שמשתנים עם השנים הוא לא בהכרח מה מפריע לנו, אלא הדרך שבה אנחנו רוצים להגיב למה שמפריע לנו.

אני עדיין לא אוהב צפירות מיותרות.

אני פשוט כבר לא רוצה לתקן את העולם באמצעות דברים שאני משליך עליו מהקומה השנייה.

תמונה שצילמתי בביקור בבורגזאדה, אי קטן ליד איסטנבול. אין בו מכוניות פרטיות, ובאותם ימים כרכרות סוסים שימשו כמוניות. מקום שבו בעיית הצפירות שלי פתרה את עצמה.

אוגוסט 2026