על שורד שבי, לוחם מילואים, והאחריות של השיח הציבורי במפגש בין פצע לפצע
יש סיפור שמטלטל בימים האחרונים את השיח הציבורי.
על פי פרסומים בתקשורת, רום ברסלבסקי, שורד שבי, היה מעורב בעימות אלים.
ומן הצד השני — דיוויד זיטון, אדם שעל פי הדיווחים שירת מאות ימים במילואים ביחידה מובחרת ואף נפצע וחזר לשרת.
פאנליסטית מוכרת מהטלוויזיה העלתה פוסט, ובו נכתב:
“שורד השבי רום ברסלבסקי הותקף על ידי בן זוגה של נסרין קדרי אמש.
למי שלא הבין — שורדי השבי הם קדושים.
סליחה רום.”
גם אם לא הייתה כאן כוונה, לניסוח הזה יש אפקט ברור.
נדמה שהבחירה לכתוב “בן זוגה של נסרין קדרי” —
ולא לציין שמדובר באדם ששירת מאות ימים במילואים, עם שם וזהות משלו —
היא בחירה עריכתית.
אפשר אפילו לומר: מסגור.
לי זה לא נשמע כמו אמירה תמימה,
אלא ניסוח שמסיט את הסיפור לזהות אחת,
ומעלים זהות אחרת.
זו לא השפה שלי.
וגם המילה “קדושים” אינה שפה שאני רגיל להשתמש בה לגבי בני אדם.
אבל אם זו השפה שנבחרה — כדאי ללכת איתה עד הסוף.
כי אם שורד שבי הוא “קדוש”,
ואדם שחי מאות ימים בתוך מלחמה ונפצע בה אינו פחות מזה —
אז זה לא סיפור של טוב מול רע.
זה סיפור של קדוש שפגש קדוש.
ואולי אפילו — קדוש שהלך מכות עם קדוש אחר.
וכשזה קורה,
זו לא שערורייה רכילותית
וזו לא הזדמנות ללינץ’.
זו נורת אזהרה.
נורת אזהרה לחברה שלא באמת יודעת
איך מחזירים אנשים הביתה.
איך מחזיקים כאב עמוק בלי למסגר אותו דרך זהויות.
איך נותנים מקום לפצע —
לפני שהוא יוצא באגרוף.
במקום לשאול רק “מי אשם”,
אולי הגיע הזמן לשאול:
איך אנחנו כחברה מחזיקים את מי שחזרו מן הקצה —
בין אם מהשבי
ובין אם משדה הקרב.
אני כותב את זה גם מתוך עבודה מתמשכת עם לוחמים במסגרת כפר מעבר —
בליווי תהליכים של חזרה משדה הקרב אל החיים האזרחיים.
ומה שאני פוגש שם, שוב ושוב,
זה עד כמה המעבר הזה שברירי.
כמה מעט צריך כדי להצית,
וכמה הרבה צריך כדי להחזיק.
ואני מאחל לאנשי השלטון וההנהגה,
לתקשורת שמעצבת את השיח,
וגם לנו כחברה —
להיות פחות סנסציוניים
ויותר אחראים.
פחות רכילותיים
ויותר קשובים.
פחות מפלגים
ויותר מחזיקים את החברה הזו יחד.
ינואר 2026
