(עד שמישהו סומך עלינו)
בסוף שנות התשעים למדתי ייעוץ בריאות הוליסטית בניו יורק.
עם סיום הלימודים, המורה שלי ג’ושוע רוזנטל, בחר כמה בוגרים והציע לנו להיות חלק ממשהו חדש שהוא רצה ליצור: צוות שילווה את שנת הלימודים הבאה מקרוב. לא רק בהעברת ידע, אלא בתמיכה אנושית עמוקה בסטודנטים – אחד על אחד, ובקבוצה.
כחלק מהדרך המשותפת הוא לקח אותנו לשלושה מסעות.
הראשון ריטריט גיבוש במסצ'וסטס, השני סמינר בפלורידה, והשלישי – חודש שלם בהודו, בפונה.
הוא דאג לנו לדירות, לאופנועים, והכניס אותנו לעולם של סדנאות מדיטציה והתפתחות אישית.
היה לו ברור שמי שעובד עם אנשים צריך לא רק להבין חומר לימוד – אלא להכיר לעומק את טבע האדם, חיבור פנימי, ויחס למה שגדול מאיתנו.
יום אחד הוא הציע שניסע כולנו יחד על הווספות לאגם מולשי, כ־40 ק״מ מפונה.
זה לא נשמע רחוק – עד שמבינים שמדובר באופנועים ישנים, הודו של לפני 25 שנים, ותחילתו של מונסון.
כעשרים דקות לתוך הנסיעה התחיל גשם חזק.
ואז – אחד האופנועים כבה.
לא מניע.
ניסינו להניע, דחפנו, חיכינו – כלום.
ואז ג’ושוע אמר, כמעט כבדרך אגב:
“בואו נעשה לו רייקי.”
כך מצאנו את עצמנו עומדים במעגל באמצע הדרך, ידיים מושטות מעל אופנוע תקוע, עושים רייקי לאופנוע.
בלי ציניות. בלי מבוכה.
משחק, קלילות, אמון.
ולמרבה הפליאה – האופנוע מיד הניע.
והמשכנו.
הנסיעה לקחה כשעתיים.
האגם היה יפהפה ומרשים.
גשם שמגיע ונפסק, אור שמש חודר דרך עננים, טבע חי ונושם.
ואז עוד שעתיים נסיעה חזרה – רטובים, עייפים, וצוחקים.
אחרי חודש בהודו חזרנו לארצות הברית.
כמה חודשים לתוך שנת הלימודים קרה המקרה הבא.
באחד השיעורים ג’ושוע הנחה תרגיל רגשי עמוק.
אחת הסטודנטיות הוצפה לגמרי. היא לא הצליחה לעמוד על הרגליים, התיישבה בצד ולא הצליחה להתרומם.
ג’ושוע פנה אליי ואמר:
“קח אותה הצידה ותעשה לה רייקי.”
אמרתי לו:
“אבל אני לא יודע לעשות רייקי.”
הוא הסתכל עליי רגע, ואמר בשקט:
“אתה כן יודע.”
אז לקחתי אותה הצידה.
בלי טכניקה מסודרת. בלי שיטה.
רק נוכחות.
העברתי את הידיים שלי מעל הגוף שלה, בלי מגע, נעצר איפה שמשהו הרגיש נכון, מקשיב.
כעבור כעשרים דקות היא פקחה עיניים, קמה על הרגליים ואמרה:
“וואו. אני מרגישה נפלא עכשיו.”
והרגע הזה נשאר איתי.
לא בגלל הרייקי.
אלא בגלל ההבנה.
יש בנו כוחות שאנחנו לא יודעים שיש לנו.
לא כי הם לא קיימים – אלא כי עוד לא פגשנו מישהו שסומך עלינו מספיק כדי שנעז לגעת בהם.
קלילות, משחק, וחוסר רצינות יתר – לפעמים הם לא בריחה מהעומק, אלא השער אליו.
לא הכול צריך להיות כבד, מוסבר, או עטוף בסמכות.
לפעמים מישהו פשוט אומר לך:
“אתה כן יודע.”
ורק אז –
אתה מגלה שהוא צדק.
