בוקר טוב.
נר חמישי של חנוכה.
הזריחה ממש עכשיו.
ואני היחיד ער.
ובבית, בפנים — בווילה שבה הם ישנים,
ומאחוריה עובר גבול לבנון —
ישנים להם לוחמי יחידת 669.
וזה מחמם לי את הלב:
אני ער,
והם ישנים.
אנשים שכל כך רגילים להיות ערים כשאחרים ישנים,
להיות דרוכים, פועלים —
כאן הם נחים.
ואני כאן בחוץ,
מכין את היום החדש
לקראת המשך הפעילות של הסמינר שלהם —
סמינר בן שלושה ימים,
סמינר כפר מעבר.
אתמול בלילה, לפני הדלקת הנרות,
נכנסנו יחד אל אוהל הזעה אינדיאני.
מרחב של חום וחושך,
נשימה משותפת,
והחזקה הדדית בתוך תהליך פשוט, אינטנסיבי ועמוק.
אחר כך הדלקנו נרות,
אכלנו ארוחת ערב,
והם הלכו לישון.
ואני שמח שהם ישנים,
ואני ער.
עוד מעט הם יתעוררו,
ונצא לפעילות בוקר בים.
ואחריה — המשך הדרך:
עוד יומיים של ויסות,
עבודה עם מערכת העצבים,
עבודה עם נשימה,
טבילה מודרכת באמבטיית קרח,
פעילות צוותית,
מעגלי הקשבה,
ומרחבים שבהם כל אחד פוגש את עצמו עוד קצת.
וגם — מבט קדימה:
על הצוות כצוות,
כמשפחה.
בעצם — לא “כמו” משפחה.
עוד משפחה בחיים.
תודה על הזכות.
חנוכה, דצמבר 2025
