לפני כמה ימים ירדתי מההר.
סיימתי את ההתחייבות שלקחתי על עצמי לקיים ארבע עליות להר — תהליך שנקרא Vision Quest, מסע חזון.
ארבע עליות, ארבע שנים, ארבעה כיוונים: מזרח, דרום, מערב, צפון.
בכל עלייה עולים לבד.
עולים להר במדבר, מסמנים מעגל, ונשארים בתוכו ארבע יממות — מבלי לצאת.
בלי ספר, בלי מחברת, בלי כלי נגינה.
בלי טלפון, כמובן.
וגם בלי מזון ובלי מים.
רק להיות.
לשבת, לעמוד, לשכב.
להיות עם מה שעולה — בגוף, בנפש, ברוח.
אני מרגיש שעדיין מוקדם לי לדבר על העלייה האחרונה אותה סיימתי לפני כמה ימים.
היא עוד עובדת בי.
עוד שקטה.
עוד לא מבקשת מילים.
אני כן מרגיש בשל לספר על משהו שקרה לי לפני שנתיים, בעלייה השנייה שלי.
אני זוכר שהתמקמתי בשטח, יצרתי את המעגל, ונכנסתי אליו.
למטה, במחנה התמיכה, נשארו קבוצת אנשים יחד עם השמאן תומר פיין — מורה הדרך.
הם מקיימים טקסים, אוכלים ושותים, ושומרים על אש חיה שבוערת 24/7.
האש נשמרת גם עבורנו, היושבים על ההר — כסמל, וגם מתוך אמונה שדרך האכילה והשתייה שלהם הם מזינים אותנו.
אחת ליום או יומיים, השמאן עובר מרחוק, רק כדי לוודא שהכול בסדר.
אין שיחות. אין עידוד. אין מגע.
ביום השני על ההר חוויתי קושי רגשי עמוק.
לא פיזי — רגשי.
רגישות חדה, חשופה.
עלה בי צורך חזק, כמעט כואב, שהשמאן יעבור.
שיראה אותי.
שיניח לי יד על הגב.
רק יד על הגב.
אבל הוא לא הגיע.
לא ביום הראשון, ולא ביום השני.
ואז, בדיוק כשעלה בי הרצון הזה בכל העוצמה —
הרגשתי יד על הגב שלי.
הופתעתי.
הסתובבתי.
לא היה שם אף אחד.
שבוע אחר כך, כבר אחרי שירדתי מההר, נסעתי ברכבת וצפיתי בהקלטה של שיעור שהחמצתי בקורס הנחיית קבוצות בבית הספר “נתיב” של שחר כספי.
באמצע השיעור שחר עוצר ואומר:
“אנחנו נעצור רגע. חברנו זהר נמצא עכשיו בויז׳ן קווסט, בהתבודדות על ההר. אני רוצה שכולנו נשלח לו עכשיו יד חמה.”
משהו בי נעצר.
בדקתי את התזמון של ההקלטה.
זה קרה בדיוק בזמן שבו ישבתי על ההר.
בדיוק בזמן שבו כל כך רציתי שיניחו לי יד על הגב.
בדיוק בזמן שבו הרגשתי יד על הגב.
מאז עברו שנתיים.
אני לא ממהר להסביר את זה.
לא לפרש.
לא לקטלג.
רק לשתף.
ולהיזכר שיש רגעים שבהם החיבור חוצה זמן, מקום וגוף.
ושלפעמים — יד חמה מגיעה, גם כשנדמה שאנחנו לגמרי לבד.
אני סקרן לשמוע: יצא לכם.ן לחוות רגע שבו מגע, תמיכה או חיבור הגיעו ממקום שלא ציפיתם לו?
בתמונה: במחנה התמיכה ערב לפני העלייה להר
דצמבר 2025
