הדשא של משיח

ארבע חתיכות דשא שמתו, שלוחות שהמשיכו לצמוח מתחת לאדמה, ומה שאפשר ללמוד ממה שנראה כאילו כבר נגמר.

ידיד שלי, שי משיח, הוא מורה בכיר ומאוד כישרוני לפסיכודרמה, שמכשיר אנשים להיות מנחים בתחום. יום אחד שי עשה דשא בגינה, כזה שמגיע במרבדים – חתיכות מוכנות שפורסים על האדמה וכמעט מיד יש דשא.

בסוף נשארו לו ארבע חתיכות והוא נתן לי אותן. הנחתי אותן על האדמה אצלי בגינה, השקיתי, וזהו. האמת היא שלא עשיתי הרבה.

החתיכות עצמן מתו, אבל מתחת לאדמה קרה משהו אחר. הן הספיקו לשלוח שלוחות, ולאט לאט התחיל לצמוח מהן דשא. הוא המשיך להתפשט עוד ועוד, הרבה מעבר למקום שבו הנחתי את ארבע החתיכות, עד ששטח גדול בגינה התמלא בדשא ירוק, חי ויפה.

וזה דשא ממש טוב. אני מקיים עליו שיעורי צ׳י קונג, התלמידים מאוד נהנים ממנו, ונעים מאוד לתרגל עליו יחפים.

ומה קרה אצל שי? דווקא הדשא שהוא פרס בגינה שלו לא החזיק מעמד ומת. ואיכשהו, דווקא ארבע החתיכות שנשארו לו הן אלה שהצליחו אצלי.

ואז אני משתעשע במחשבה איך הסיפור הזה היה נראה אילו שי היה הופך אותו לפסיכודרמה. בפסיכודרמה אפשר להעלות סיפור על הבמה ולתת לאנשים לגלם את הדמויות והכוחות שפועלים בו. במקרה הזה אפשר היה ללהק מישהו לדשא שמת, מישהו לשלוחות שממשיכות לפעול מתחת לאדמה, מישהו לדשא החדש שצומח במקום אחר – וכמובן, מישהו היה צריך להיות משיח.

ואולי מתוך הפסיכודרמה הזאת היה מתגלה משהו שאני אוהב בסיפור הזה: לפעמים מה שנראה כמעט מת מוצא דרך להמשיך מתחת לפני השטח.

ואז, יום אחד, פתאום: "בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני."

מרץ 2026