במשך כמה שנים, כמעט כל ביקור שלי בארץ התחיל באותו טקס קטן ולא מתוכנן.
בשנים הראשונות שבהן גרתי בניו יורק, כמעט בכל פעם שהגעתי לביקור בארץ, היו לוקחים אותי הצידה בנתב"ג.
זה קרה בכל מיני שלבים של הכניסה לארץ. לפעמים באזור ביקורת הדרכונים, לפעמים במכס, לפעמים ליד איסוף המזוודות. פעם אחת הגדילו לעשות: רק ירדתי מהמטוס, עוד לפני שבכלל נכנסתי לטרמינל, וכבר ניגשה אליי מישהי ולקחה אותי הצידה.
השאלה הייתה כמעט תמיד אותה שאלה: האם הבאתי איתי סמים.
עם הזמן כבר פיתחתי תשובה קבועה: "כן, סמים חוקיים". כמעט תמיד הייתי מביא איתי בקבוק אלכוהול שקניתי בדיוטי פרי לפני ההמראה, בשביל איזה חבר בארץ.
למרבה האכזבה או השמחה, הבדיחה לא הובילה לשום חיפוש דרמטי. אף פעם לא פתחו לי את המזוודה ולא פשפשו לי בחפצים. שאלו כמה שאלות, השתכנעו כנראה שאני לא מבריח שום דבר, ושחררו אותי לדרכי.
זה נמשך במשך השנים שבהן הייתי סטודנט בשנות העשרים לחיי בארצות הברית.
ואז סיימתי ללמוד והתחלתי לעבוד במשרד פרסום בניו יורק.
באחד הביקורים הבאים בארץ נחתתי בנתב"ג, עברתי את ביקורת הדרכונים, אספתי את המזוודה, עברתי במכס – וכלום.
אף אחד לא לקח אותי הצידה.
גם בפעם שאחריה לא.
אני זוכר את התחושה המוזרה שעלתה בי: מה, אני כבר לא מיוחד? כבר לא חושדים בי?
כנראה שמשהו בי השתנה. אולי באופן שהתלבשתי, אולי בדרך שבה החזקתי את עצמי, אולי במשהו שקשה בכלל להצביע עליו. מסטודנט צעיר שחי בניו יורק הפכתי לאדם שקם בבוקר, מתלבש לעבודה ונכנס למשרד פרסום.
נעשיתי, כנראה, קצת יותר אדם מן היישוב.
ונתב"ג, בדרכו המוזרה, היה בין הראשונים לבשר לי על כך.
בתמונה: אני באיסט וילג' בניו יורק, השכונה שבה גרתי באותן שנים.
אוגוסט 2026
