מחשבות אישיות על אבהות, מפגש אנושי, והחיים שממשיכים אחרי השבעה באוקטובר
לקחתי את הבת הטינאייג׳רית שלי לשיננית. בדרך, במכונית, היא אומרת לי: ״אבא, אתה יודע… פתחו בית קפה חדש, ושני הבחורים שמנהלים את המקום – הם מה זה חתיכים.״
חייכתי. לא נבהלתי, לא הקטנתי, ולא עשיתי מזה עניין. רק אבא שמקשיב לבת שלו, ומחזיק את הרגע.
כמה דקות אחר כך אנחנו מגיעים לבניין. היא נכנסת לשיננית, ואני קופץ לסופרמרקט שבקומת הכניסה. ובין המדפים זה קורה. בחור צעיר ניגש אליי, עם חיוך גדול בעיניים: ״זהר!״ ואנחנו מתחבקים.
זה היה שורד ממסיבת הנובה. בחור שהיה בקבוצה שהנחיתי בריטריט מיוחד לשורדי הנובה – ממש שבועיים אחרי השבעה באוקטובר – ביער הסודי בקפריסין. ימים שבהם החזקנו כאב גדול, בלי לדעת איך הוא ייראה אחר כך. לא התראינו מאז.
״איזה כיף לראות אותך,״ הוא אומר. ״אתה יודע, אני ועוד בחור שהיה איתנו שם – עברנו לכאן לאזור ופתחנו ביחד בית קפה…״
וברגע הזה אני מחבר נקודות. צוחק ואומר לו: ״תגיד… יש מצב שאתה אחד משני הבחורים החתיכים שהבת שלי סיפרה לי עליהם במכונית לפני כמה דקות?״
אנחנו עושים סלפי ואני שולח לה. כשהיא יוצאת מהשיננית, היא רואה את הסלפי ששלחתי לה וצוחקת – עם שיניים מבריקות.
ואני מחייך, עם מחשבה שקטה: אולי לרגע היא מרגישה שאבא שלה לא מחוץ לעולם שלה, אלא קצת בתוכו. אבא לבת מתבגרת,
שיכולה לדבר אתו על משיכה כשהוא נשאר יציב ולא נבהל.
אותו אבא, שהיה שם גם עבור גברים צעירים אחרים, במרחב של טראומה, ועכשיו פוגש אותם שוב כשהם בונים חיים, מקום, שגרה.
אולי זה אחד הדברים שלמדתי עם השנים: החיים אוהבים לחבר בין עולמות – בין בית לסופר, בין אב לבת, בין ריטריט של כאב לבית קפה חדש. וכשזה קורה, כל מה שנשאר לי זה לשים לב.
לשמחתי הגדולה, אלה חבר׳ה בוגרים, בשנות העשרים שלהם, עם לב ומודעות. הם ידעו לקבל מחמאה מנערה בת 15 בצניעות, בלי חציית גבולות ועם כבוד.
אולי זו אבהות בעיניי: להיות מי שאפשר להישען עליו – כאן ועכשיו – ילדה, וגם גברים צעירים, ברגעים שונים של החיים.
ינואר 2026
