רק גלידה

רצתה רק להישאר במיטה. יצאנו לגלידה, ובדרך נפתח לנו יום שאף אחד מאיתנו לא תכנן.

רציתי לקחת את הבת הטינאייג'רית שלי, אמור, לכמה שעות בטבע, לפני שהכל נהיה יבש, צהוב וחם מדי. ידעתי שאם לא אציע לה משהו, יש סיכוי טוב שכל השבת תעבור במיטה ועם הטלפון, ודווקא ביום כזה רציתי לפתוח לה אפשרות למשהו אחר.

ב-11 בבוקר אני בודק מה איתה ומגלה שהיא עדיין ישנה. רק באחת בצהריים היא מתעוררת. אני מציע טיול, והיא אומרת שאין מצב. היא עייפה, הלכה לישון מאוחר, וזו שבת – היום שבו היא יכולה לא לעשות כלום ופשוט להישאר במיטה.

אני מנסה מכיוון אחר – יש באזור גלידריה מיוחדת, במושב, בתוך הטבע, שפתוחה רק בשבת.

זה כבר נשמע אחרת. היא מסכימה, אבל בתנאי ברור – בלי הליכות. רק גלידה.

אנחנו מגיעים, ורואים מיד שזה לא עוד מקום. אנשים מגיעים לשם במיוחד, והגלידה באמת טובה. יש גם שילובים מיוחדים, כולל גלידה עם אספרסו, שכבר בניתי עליה בעצמי. אבל אז אנחנו מגלים שהתור הוא בערך שעה.

עם כל הכבוד לגלידה, אנחנו מוותרים על התענוג ומוצאים עגלת קפה. יושבים, אוכלים ושותים, ואז אני מציע: בואי נעשה רק נסיעה קטנה בשטח. לא צריך ללכת. רק קצת להסתובב עם הרכב.

אנחנו נכנסים לדרכי עפר, ולאט לאט ה"רק ברכב" מתחיל להתרחב. אנחנו עוצרים פה ושם, יוצאים קצת ברגל, פוגשים עדר פרות עם עגלים קטנים שמסתובבים שם חופשי, ואמור מתיידדת איתם ומצלמת אותם. כל כמה דקות הנוף משתנה – דרך עפר פתוחה, צמחייה צפופה, עצים ושיחים שסוגרים על הדרך ונותנים לרגע תחושה כמעט של יער גשם.

באחת הדרכים אנחנו מגיעים לנקודה שנראית קצת יותר מאתגרת לרכב. עוצרים, יוצאים ובודקים אותה ברגל. מלמטה זה נראה שאולי אפשר לעבור עם ה-4×4, אז אנחנו חוזרים למכונית ומתחילים להתקדם. אחרי כמה מטרים התמונה משתנה. אפשר אולי לעבור, אבל יש גם סיכוי לא קטן לפגוע ברכב. אנחנו מחליטים שזה לא שווה את זה, יורדים בזהירות ברוורס וממשיכים בדרך אחרת.

ואז אנחנו שומעים מוזיקה.

לא ברור מאיפה היא מגיעה. הרוח נושאת אותה מכיוון אחד ורגע לאחר מכן מכיוון אחר, וגם אין לנו מושג אם היא מגיעה ממרחק של מאתיים מטר או של כמה קילומטרים. אז אנחנו הופכים את זה למשחק ניווט. נוסעים בדרכי העפר, בכל פיצול עוצרים לרגע, מקשיבים, ואמור מצביעה לאן נדמה לה שצריך לנסוע.

עד שאנחנו מוצאים אותה.

מסיבת טבע, חבויה בתוך הירוק, עם בערך מאתיים איש.

אמור הייתה בפסטיבלים ובהופעות לנוער, אבל במסיבת טבע מהסוג הזה היא עוד לא הייתה. אני שואל אם בא לה להיכנס. היא אומרת: יאללה.

אנחנו נכנסים, וכעבור זמן קצר ניגש אליי מישהו בשמחה גדולה. אני מזהה אותו כאחד הלוחמים שהשתתפו בסמינר שהנחיתי בכפר מעבר, ואז מתברר שהוא גם אחד הדיג'יים במסיבה. אני קולט את המבט של אמור עליי, מין "מה הסיכוי שזה קורה עכשיו?" כזה. לא רק שנתקלנו במקרה במישהו שאני מכיר, אלא דווקא כאן, דווקא במסיבה שהיא הגיעה אליה בפעם הראשונה, והוא גם חלק ממנה. נדמה לי שקיבלתי באותו רגע עוד איזה חצי נקודת קרדיט כאבא.

אנחנו רוקדים. כשאני בוייב טוב אני יכול לרקוד מאוד בחופשיות, לתת לגוף להשתולל ולשחרר את המחשבה על איך אני נראה. הרבה מזה קשור גם לצ'י קונג – לאפשר לזרמים ולתנועות שאני מכיר מתוך התרגול לזרום בתוך הגוף ולהניע אותו. יד אחת יכולה לעשות משהו אחד, הרגליים משהו אחר, האגן משהו שלישי. לא צריך שהכל יהיה מסודר ולא צריך להיראות טוב.

לאמור זה נראה בהתחלה קצת הזוי והיא נבוכה לרקוד.

משם מתפתחת בינינו שיחה שאני מאוד שמח שיצא לנו לנהל. איך בעצם משתחררים מספיק כדי לרקוד בחופשיות כשיש סביבך עוד אנשים? איך מפסיקים כל הזמן להסתכל על עצמנו מבחוץ?

אני מספר לה על כל מיני דברים בריקוד שאני משחק איתם בעצמי וכבר כמעט לא חושב עליהם: לפעמים למקד את המבט ולפעמים לרכך אותו, להסתכל למעלה, לעצום עיניים, להתחיל מתנועות ממש קטנות ולתת להן לגדול אם הגוף רוצה, קצת להסתובב, לנענע את הראש, לשחק עם הנשימה.

ובעיקר אני מדבר איתה על לאן תשומת הלב הולכת. תוך כדי ריקוד אפשר ממש לשחק עם סוגים שונים של מודעות. ברגע אחד אני מאוד מודע לעצמי – לגוף שלי, לתנועה שלי, אולי גם לאיך אני נראה. וברגע אחר הפוקוס מתרחב אל המוזיקה, האנשים, הצבעים, העצים, המרחבים הירוקים מסביב. ואז שוב פנימה, ושוב החוצה.

אמרתי לה שבמובן הזה ריקוד יכול להיות גם סוג של עבודה רגשית. בתוך כל העוצמה של מוזיקה חזקה, אנשים ותנועה, אפשר לתרגל את המעבר הזה – בין מודעות עצמית להרפיה ממנה, בין להיות מאוד בתוכי לבין להיפתח למה שסביבי. לא להעלים את המחשבות, אלא ללמוד לא להיות מנוהל על ידן כל הזמן.

ויש בזה עוד משהו שחשוב לי: לגלות שאפשר להגיע לחופש הזה גם בלי להיות תלוי באלכוהול או בחומרים אחרים. אפשר לפתח דרכים להיכנס פנימה, להיפתח ולהשתחרר דרך הגוף עצמו.

אני רואה שהיא מקשיבה. ולאט לאט גם משהו בריקוד שלה משתנה. בהתחלה אלה רגעים קצרים של תנועה ואז עצירה. אחר כך הרגעים האלה הולכים ומתארכים. היא מרפה יותר.

אחרי שאנחנו חוזרים הביתה היא אומרת לי שממש היה לה טוב, שהיא מאוד נהנתה, ושבסופו של דבר זה היה הרבה יותר טוב מאשר להישאר כל היום בבית ובמיטה.

חשבתי על הדרך שעברנו באותו יום. מאחת בצהריים, כשהיא רק התעוררה ולא רצתה בכלל לצאת מהבית, ל"רק גלידה", אחר כך לעגלת קפה, "טוב, אבל רק קצת באוטו", ומשם להליכה בטבע, צילומים, עגלים, נסיעת שטח, חיפוש מוזיקה ומסיבה שאף אחד מאיתנו לא ידע שקיימת.

כל פעם עוד כן קטן.

ובתוך כל זה הבנתי שקיבלתי גם זכות שלא תכננתי לקבל באותו יום: לחנוך את הבת שלי לעוד דרך של חיבור פנימה. לא ללמד אותה איך צריך לרקוד, אלא להעביר לה משהו שאני עצמי למדתי במשך שנים – שאפשר לשחק עם תשומת הלב, להרפות קצת מהעיניים של אחרים, להקשיב לגוף ולגלות בתוכנו עוד דרגות של חופש.

יצאנו מהבית בשביל גלידה. חזרנו עם משהו אחר לגמרי.

אפריל 2026