20221215_132340
Picture of זהר וילסון

זהר וילסון

על אבא שלי, הבת שלי, וההר עליו עליתי להתבודדות

בשבוע שעבר הגעתי למדבר להשתתף בויז'ן קווסט – מסע חזון בו עולים לשבת על הר בהתבודדות ללא מחסה, ללא מזון, וללא מים לפרק זמן של בין יממה לארבע יממות. רחוק למטה בעמק נשארת קבוצת תומכים אותה מוביל איש הרפואה תומר פיין. תפקידם להחזיק אנרגיה בכמה ממדים עבור היושבים למעלה. הם שרים עבורנו, הם אוכלים ושותים עבורנו, והם מחזיקים אש בוערת יומם וליל במשמרות.

ביום בו הגעתי הייתה תכונה רבה במחנה. אנשים ממיינים וממקמים את ציוד המטבח. גברים עם גרזנים מבקעים גזעי עצים שיספיקו לשבוע שלם בו תבער האש. גברים ונשים עם יתדות ופטישים מתחילים את בניית מבנה הסווט לודג' (אוהל הזעה אינדיאני). אני מביט בכל ההתרחשות הזו ונתקף בחולשה ותחושת חוסר אונים. יש מספיק ידיים עובדות ולא מעט "מובטלים." איש הרפואה שם לב לכך ומכריז בחיוך שכול מי שאין לו מה לעשות מוזמן לבוא ולתת עצות.

על אף הרוח הטובה השורה הן בקרב נושאי הגרזנים והן בקרב נותני העצות, קשה לי לצפות בכול אותם הדופקים ומבקעים. מצב הרוח השפוף שלי נושא אותי הרחק מכולם. אני נשכב על האדמה ונזכר באירוע מנערותי.

אבא שלי זכרונו לברכה אהב ספורט. הוא שיחק טניס באופן קבוע והאזין באדיקות מדי שבת לשירים ושערים תוך כדי פיצוח מקצועי של גרעיני אבטיח. כילד ונער הייתי חלש, לא ידעתי ללכת מכות, וספורט לא באמת עניין אותי. המקסימום היה לפעמים לצפות יחד עם אבי ואחי במשחקי טניס בטלוויזיה. יום אחד צפינו שלושתנו בתחרות ששודרה ובה שיחק נער משכבת הגיל שלי שגר ברחוב שלנו. בגילו הצעיר מיכאל דניאל נחשב אז לטניסאי מבטיח. היה לו גם כינוי מדליק – קוקה. אבא שלי העביר את עיניו מהמסך אלי וחזרה למסך ואמר באכזבה "תראה איזה גבוה וחזק הוא. למה אתה לא יכול להיות כמוהו?"

ביום שלפני העלייה להר ניגשים ביחידות אל איש הרפואה לומר לו לכמה יממות בוחרים לעלות. עד לפני חודש חשבתי להיות מתון ולעלות להר לשתי יממות אך במדיטציות הבוקר בשבועיים האחרונים הגיעה קריאה בהירה לעלות ליותר. התיישבתי מול איש הרפואה וזוגתו אמנדה. מצד אחד ההבנה שעלי לעלות ליותר משתי יממות ומצד שני חששות רבים, חולשה, וחוסר ביטחון מאז צף זיכרון מילותיו של אבי. לא רציתי להלאות אותם בסיפורים, בהתלבטויות, ובהתחבטויות שלי אז אמרתי בקצרה שאעלה לשלוש יממות. איש הרפואה הביט בי ואמר "אח שלי, למה שלא תעלה לכל החוויה של ארבע היממות? אתה כבר שם." הזמן כמו עצר מלכת. התעשתי והשבתי לו שאעלה לארבע. התרחקתי משם מהר כדי שלא יראו אותי ממרר בבכי את כאב העבר שהתאחד עם ריפוי ההווה בו מישהו באמת רואה בי ומכיר בי.

בימים ובלילות על ההר הבת שלי הייתה איתי בלבי. היא בת 13, קרובה מאוד לגיל בו חוויתי את עצמי דרך עיניו הביקורתיות של אבי. היא נפלאה והיא גם "טינאייג'רית לפי הספר" עם מלא שטויות שמגיעות עם הגיל הזה. התפללתי על ההר לתבונת הלב שתאפשר לי להעריך אותה ולאהוב אותה בדיוק כפי שהיא.

כל הזכויות שמורות © דצמבר 2022
זהר וילסון, ישראל

שתפו חברים

פוסטים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

For security, use of Google's reCAPTCHA service is required which is subject to the Google Privacy Policy and Terms of Use.

I agree to these terms.

Scroll to Top
דילוג לתוכן