כשהציפייה סגרה את המרחב בינינו

שני סיפורים משתי זוגיוֹת שונות לימדו אותי שלפעמים דווקא הציפייה, גם בלי לחץ ובלי דרישה, מרחיקה את הקרבה שאנחנו כל כך רוצים.

בסוף שנות העשרים שלי גרתי בניו יורק. טסתי עם בת זוג לחופשה בפלורידה.

כשירדנו מהמטוס החזקתי לה את היד, ועם האצבע ליטפתי קלות את כף ידה, כמו רמז שובב למה שמחכה לנו כשנגיע למלון. מבחינתי זו הייתה התרגשות. איזה כיף. חופשה. זמן ביחד.

מבחינתה, משהו נסגר.
היא משכה את היד שלה, וביומיים הראשונים של החופשה כמעט שלא דיברנו.

כמה שנים אחר כך, עם בת זוג אחרת, הוזמנתי להעביר הרצאה באירופה. כשהגענו למלון גילינו ששדרגו אותנו לסוויטה מפוארת.

הסתובבתי בחדר בהתלהבות עצומה. הוא היה נראה כמו ארמון. מיטה מלכותית. ג'קוזי. פינות ישיבה. מרבצים עם כריות על אדני החלונות. לרגע הרגשתי כאילו נכנסנו לארמון מתוך אגדת ילדים, ובאותו רגע בדיוק הדמיון שלי כבר כתב גם גרסה למבוגרים של אותה אגדה.

כל כמה צעדים אמרתי בהתפעלות: "וואו…"

היא לא הייתה צריכה שאומר מילה נוספת.
היא ראתה בדיוק לאן הראש שלי הולך. היא הבינה שאני כבר מדמיין אותנו נהנים יחד בכל אחת מהפינות האלה.

ושוב – משהו נסגר.
עד כדי כך, שבאותו ערב היא כבר הרגישה כל כך לא טוב, שלא יכלה להצטרף אליי להרצאה שהוזמנתי להעביר.

כשחזרתי לחדר היא שכבה במיטה, ממש חולה, ומדי פעם נפלטו ממנה גניחות של כאב.
חייכתי ואמרתי ברוך: "נו… במקום גניחות יש פה גניחות…"

היא פרצה בצחוק. האווירה התרככה. אבל מיניות כבר לא הייתה שם.

במסורות אינדיאניות מסוימות הקויוטה – זאב הערבות – הוא דמות הטריקסטר.
הוא לא בא להעניש, אלא לעשות לנו טריקים.
הקויוטה הוא המורה שמגיע דרך המבוכה, הטעות או הסטירה שהחיים נותנים לנו.
אומרים שאם לא לומדים את השיעור, הקויוטה פשוט חוזר.
בפעם הבאה הוא בדרך כלל גם דופק חזק יותר.

אני לא למדתי מהמקרה הראשון.
ואז הגיע השני.
כנראה שהקויוטה החליט שאני צריך שיעור יותר ברור.

רק בדיעבד הבנתי את המשותף לשני הסיפורים.

בשניהם לא הפעלתי לחץ.
לא דרשתי.
לא ניסיתי לשכנע.

אבל כן כיוונתי את עצמי כמו טיל אל מטרה שעדיין לא הייתה שלנו.
ההתלהבות שלי כבר הייתה מלאה בציפייה.
וכשיש ציפייה, גם אם היא לא נאמרת בקול, הרבה פעמים היא כבר מורגשת.
ומה שעבורי היה משחק, עבורן נחווה כמשהו שכבר יש לו יעד.

היום אני מבין שדווקא במקומות הכי אינטימיים, לפעמים התלהבות היא לא המתנה הכי גדולה שאפשר לתת.

לפעמים המתנה הגדולה יותר היא מרחב.
מרחב שבו שום דבר לא צריך לקרות.
מרחב שבו אין יעד שצריך להגיע אליו.
ומתוך המרחב הזה, אם יקרה משהו – הוא כבר יהיה של שנינו.

יולי 2026