להיות עם אדם במקום שבו כבר לא נכון להבטיח שיהיה בסדר.
כשהייתי בן 13 לאבא שלי היה התקף לב.
הוא היה אז בן 38.
ההתקף מחק 80% משריר הלב שלו.
הוא נשאר עם לב שמתפקד רק ב-20%.
הוא אושפז בטיפול נמרץ.
נאבקו שם על חייו ימים שלמים,
כולל מכות חשמל.
אני זוכר את היום שבו אימא וסבתא שלי הוקפצו לבית החולים.
אני זוכר את הערב שבו הן חזרו הביתה ועדכנו אותנו.
ויום אחרי זה – אימא שלי בעצמה אושפזה.
חודש תשיעי.
המתח הכריע את הגוף.
עשו לה ניתוח קיסרי – ואחותי נולדה.
אני בן 13.
שני ההורים שלי בבתי חולים שונים.
אבא באיכילוב, אימא בתל השומר.
ואני רק רוצה לראות את אבא שלי.
אבל לא נותנים להיכנס לטיפול נמרץ.
עברו ימים.
ביום העשירי אמרתי לעצמי: לא מעניין אותי כלום.
עליתי על אוטובוסים, נסעתי לבד לתל אביב,
ונכנסתי לבית החולים עם החלטה אחת ברורה –
שום כוח בעולם לא יעצור אותי מלראות אותו.
אני נכנס.
הולך במסדרונות.
עובר דלתות.
לא עוצר.
וכשאני מגיע למחלקת לב –
אני פוגש חבר שלו שאומר לי:
איזה יופי שבאת. בדיוק עכשיו הוציאו אותו מטיפול נמרץ לחדר.
כאילו ההתעקשות שלי גרמה לרגע הזה להיות אפשרי.
וככה הצלחתי לראות אותו.
השיקום שלו היה איטי בצורה כמעט בלתי נתפסת.
לעלייה לתורה שלי בבית הכנסת הוא הגיע בכיסא גלגלים.
בסוף כול יום, כדי לעלות קומה אחת בבית אל חדר השינה –
מדרגה. עצירה של דקה.
עוד מדרגה. עצירה.
באמצע גרם המדרגות שמנו לו כיסא.
עשר דקות ישיבה.
ואז ממשיכים.
תקופת שיקום.
בגיל 45 עבר ניתוח לב פתוח – שבעה מעקפים.
בהמשך עוד התקפי לב.
ואז גם קוצב לב.
הוא חי עוד 38 שנים אחרי ההתקף הראשון.
בגיל 76 הגיע האירוע האחרון.
נתנו לו תרופה בשם פרוקור.
היא פגעה לו בריאות –
למרות שזו תופעת לוואי ידועה
לקח זמן עד שהבינו שזה לא דלקת ריאות.
המצב הידרדר.
הוא הורדם והונשם עשרה ימים
כדי לנסות לשקם את הריאות.
אחר כך הצליחו להחזיר אותו.
אבל הגוף כבר לא חזר.
עשרה ימים של הנשמה –
ומסת השריר כמעט נעלמה.
והלב –
כבר לא היה מסוגל לשאת את זה.
אני זוכר אותו אומר לי:
"אני רק רוצה לחזור למה שהייתי קודם".
ואמרתי לו:
"אבל בשנתיים האחרונות כבר לא חיית באמת.
לא עניין אותך כלום.
לא חברים, לא צילום, לא תחביבים, אפילו לא הנכדים".
הוא הסתכל עליי ואמר מילה אחת:
טעיתי.
העבירו אותו בין מחלקות.
ואז למוסד סיעודי.
ניסו לשקם אותו.
הושיבו אותו מול מתקני כושר,
נתנו לו תרגילים קטנים.
אבל זה כבר לא היה שיקום.
זו הייתה התעללות.
הוא לא היה מסוגל לעמוד.
גם לשבת – רק לכמה דקות.
זוקפי הגב, יחד עם כל שאר השרירים, נעלמו.
תנועה אחת קטנה –
וזהו.
נגמר.
ובשיחות בינינו, הוא שאל אותי:
איך מתים בכבוד?
החברים שלו כעסו עליי.
כי אני אמרתי את האמת.
אמרתי לו: אתה כבר לא תעמוד על הרגליים.
הם רצו להחזיק תקווה.
אני לא רציתי להחזיק אשליה.
ובמשך חודשיים –
עשיתי איתו משהו שאני מבין היום כמה הוא נדיר וחשוב:
ליוויתי אותו לקראת המוות.
לא למדתי את זה באופן רשמי.
לא ידעתי לקרוא לזה בשם.
אבל בדיעבד – זו הייתה עבודת סוף חיים.
לחבריו אמר שאני כומר ההתוודות שלו.
שנים אחר כך פגשתי את סטיבן ג'נקינסון –
איש שמקדיש את חייו לליווי אנשים בסוף חייהם,
ולדיבור אמת גם כשהיא קשה.
וכששמעתי אותו מדבר על החשיבות של אמת ברגעים האלה –
הבנתי משהו עמוק:
שלא טעיתי.
יש רגעים בחיים
שבהם לא צריך לעודד.
לא צריך להבטיח.
לא צריך "לחזק".
צריך להסכים להיות עם מה שיש.
גם אם זה מוות.
ואולי במיוחד אז.
בתמונה: אבא שלי, בן 45, אחרי ניתוח לב פתוח של שבעה מעקפים. הוא שיתף איתי פעולה עם הצילום הזה בשמחה. אחות שנכנסה לחדר וראתה אותנו דווקא פחות התלהבה – היא כעסה עליי וגירשה אותי משם.
אוגוסט 2026




